23.11.12
אני תוהה כבר הרבה זמן על מקומי בעולם
הזה.
בעצם , על מקום כל המין האנושי בעולם
ובכלל, תכלית היקום.
מבחינה אבולוציונית, התפקיד שלי, כבת
אדם, הוא להביא צאצאים לעולם. כלומר, לליאונרדו דה וינצ'י, למשל, שכולנו מהללים
אותו כמי שתרם לאנושות, לא היו ילדים כלל. אז מי צודק, אנחנו, או חוק הטבע. ואולי
בכלל, גם חוקי הטבע תורגמו מהטבע על ידי בני אדם ?
ומי אמר שכל התקדמות האנושית
והטכנולוגיה שיפרה את איכות החיים שלנו?
אולי בכלל אלה רק סיפורים שאנו מספרים
לעצמנו במטרה להתגאות בעילוי שאנו תופסים עצמנו בעולם הזה ואנחנו בעצם נמצאים
במבוך, מבוי סתום שהכניסו אותנו אליו אבות אבותינו, שהחליטו לא לחיות יותר כמו כל
החיות ולביית את עצמם. ומה, אנחנו, גם כפינו על החיות לחיות בתוך כלובים, לשמש לנו
כחפצים, חרצנו את גורלם מבלי למצמץ, אבל זה כבר דיון אחר...
ולמה בכלל אנשים נמדדים לפני החוכמה
וההשכלה שלהם? אני רואה את כל העולם המדומיין שהמצאנו לנו ותוהה. כשהייתי קטנה,
חשבתי מה היה קורה אם היה בא אדם מלפני מאתיים שנה ורואה את העולם של היום. הייתי
בטוחה תמיד שהוא היה נדהם ומופתע ועד כמה ההתקדמות הזו מבורכת. עתה, אני חושבת מה
היה קורה אם היה בא אדם מלפני מיליון שנה, ואני תוהה, אולי הוא היה מזועזע מהחיים
היום? אם היה יכול האדם להשוות, במה היה בוחר ? נכון, אני בטוחה שהרווחנו כמה שנות חיים אך השאלה אם זה היה נחוץ וכמובן
שזה בא על חשבון הרבה דברים אחרים כמו העובדה שלא ידוע כיצד עוד זמן כה קצר, בעוד
מאה שנים, כדור הארץ לא יוכל ליישב את כל תושביו. ובכלל, כבר אפשר לראות באופק איך
האנושות הורסת את עצמה ולא סוף העולם או כל דבר כזה. אני מתכוונת למלחמות חסרות
הקץ שלא יהיה להן סוף לעולמי עד, לטעמי, אלא אם תיכחד האנושות ובכלל בעלי החיים
ביקום. אולי אפילו, החיים הם דבר מעגלי בעולם ובעוד כמה מיליוני שנים הכל ישוב
מההתחלה. אנחנו לא נהיה פה, ואולי גם לא צאצאנו אך יהיו פה אחרים שיעשו את מה
שאנחנו עושים.
לפעמים אני רואה את צורת החיים שלנו ככל
כך שונה, מוזרה, חסרת טעם. אני מסתכלת מהצד, איך אנשים הולכים ברחובות, מדברים
ושרים, עוסקים במלחמות, מעצימים את חייהם ואת הקשיים, ואיך מראים בטלוויזיה כמה
אנשים הם גיבורים, ואיך כל אחד רוצה להיות גיבור. כן, גם אני. אני רוצה כל כך
שאנשים יבינו אותי. כל כך רוצה להיות לא כמו כולם. מעריכה אפילו את הדברים הלא
טובים בחיי שמייחדים אותי מהאחרים, מהילדים בגילי. הדברים שגורמים לי לראות הכל
בצורה בוגרת יותר.
זה נכון. אני רוצה שאנשים יתייחסו אליי.
אני רוצה להשפיע, להשאיר חותם, אבל כיום אני כבר יודעת שזה בלתי אפשרי. גם אם
הייתי זמרת נודעה בכל העולם, לא הייתי נרשמת בדפי ההיסטוריה. וגם אם הייתי ממציאה דבר מהפכני, היו רושמים את
קורות חיי ב"ויקיפדיה" והיו לומדים על ההמצאה שלי וקצת על המקום בו נולדתי בשיעורי
היסטוריה, אבל לא היו לומדים על רגשותיי. הרגשות והמחשבות שלי הם משהו אישי,
שייעלם מהעולם יחד איתי. הזיכרונות שלי כולם הם אלה שיישארו, כך אני ורבים במספרם
כמוני מייחלים לעצמם. אך לא כל המחשבות שלי יישמרו פה, רק אלה, אלה שנכתבות ממש
כאן. וגם אלה, עוד שנים רבות, בין אם יהיו מודפסות, הן יתכלו, ובין ישמרו כאן
במחשב, לא יידעו על קיומן עוד אפילו, מאתיים שנים. וגם לאף אחד לא יהיה אכפת. לא
יכירו אותי, וגם נכדי נכדיי ודאי לא יתעניינו במי הייתי ועל הילדות שלי, מיוחדת
ושונה באשר היא. שכן, אני חוזרת לנקודת המוצא, שמי שיש לו צאצאים, לפי האבולוציה,
הוא המוצלח. הרי איני יודעת מי היו אפילו סבי הוריי אלא בשמם בלבד. ולהם בודאי,
התרוצצו בראש מיליוני מחשבות מעניינות שאם היו פורקים אותן בפני משפחתם ודאי נחשבו
לגיבורים גמורים. כל כך הרבה סיפורים מרתקים, וכל הרבה רגעים שאם היה אפשר להנציח
בזיכרון, את המחשבות שהיו שם ברגעים ההם, שלא לדבר למשל על סיפורי השואה. מעניין
אותי למשל, מה עבר בראשה של אם סבתי ובתה כאשר לקחו אותן מביתן, מופרדות מהחצי
השני של משפחתן הגרעינית, ועומדות בתור לתאי הגזים. ושם, בפנים, מבינות שזה הסוף.
כל הרבה רגעים עוצרי נשימה שמתרחשים רק עכשיו, ממש עכשיו, ברחבי העולם, שלא אוכל
לדעת עליהם לעולם, וגם אם יכולנו להנציח אותם, שכן לעולם לא היינו מספיקים לגלות
את כולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: