שתיקה רועמת

שלשום אבא ואשתו אמרו לי שבקרוב יינקטו הצעדים להעברתי אליהם. אבל אני מפחדת. מה אם זה יהיה בלתי הפיך כמו שאימא שלי הזהירה אותי ?

אני יודעת שמצבה הנפשי לא טוב (כך אני רוצה להאמין- ארחיב בהמשך), ואם כן, המילים הקשות שהיא אומרת אינן מהוות קשר למציאות: "אם את עוזבת את לא חוזרת . לעולם לא נדבר שוב" (הרשו לי להוסיף שהציטוט אינו מדוייק). 

אם כן, מה אם זה יהיה בלתי הפיך ? 

אם לא הייתי גדלה עם אימא מלכתחילה לא הייתה לי תחושה של מחסור. הרי גדלתי עם אמי יותר מ-15 שנים ולאורך כל הדרך שימשתי לה אוזן קשבת ואף שלא הייתי אמורה להיות הפסיכולוגית שלה החל מגיל 6-7, הבנתי שזהו תפקידי ועד השנים האחרונות בהן המצב הידרדר באופן משמעותי, מעולם לא עירערתי על התפקיד שהנסיבות נתנו לי ואף הרגשתי כמו ממש פסיכולוגית, תפקיד שבהחלט איישתי בכתוב בהיותי בת 7. 

ובכן, אבא אמר שאם אימא לא תסכים שאני אעבור לתקופת ניסיון של כמה חודשים לגור אצל אבא, הוא יצטרך לנקוט בצעדים משפטיים.

אני חוששת מאוד. כמה פעמים שאימא עוד התלוננה על כך שאבא לא שילם מזונות כמה חודשים (היו סיבות אחרות, למרות שהייתי אצלו רוב הזמן) והוסיפה שהיא בעצמה תנקוט בצעדים משפטיים כלפיו בעוד שהזהרתי אותה שהתביעה תתהפך כלפיה ואני דואגת לה.

אם היא תסרב, אבא יקתשר לעורך הדין שלו. 

קשה לי מאוד לשמוע את צירוף המילים הללו. 

אם אבא יתקשר לעו"ד, משמע, זה אמיתי. לא זמני. לא לא רציני. זה רציני. אני לא יודעת אם אני בנוייה לזה. מגיל קטן הייתי מגנה על אמי בגלל שחשתי אותה מסכנה והייתי בשבילה דמות אימהית במקום שהיא לי. יש לי תמונות בראש. שהיא צועקת, בוכה, כבולה באזיקים. אני בוכה מהצד. ממשפט אמיתי לא תהיה דרך חזרה. ומה אם יבקשו ממני להעיד ? הרי שמשרד הרווחה רודף את משפחתי מהיותי קטנה, אולי יעשו לה משהו ? שכן, אם היא שפוייה, התנהוגותה בהחלט בלתי לגיטימית בעליל. 

להעיד ? 

לא, אני לא אעמוד בזה. 

אני אבכה. אני לא אוכל.

נכון, דמיינתי את הרגע הזה לא פעם אחת במהלך חיי שכן אני חרדתית. אבל הרגע האמיתי בא וקרב. 

אני לא יכולה להכחיש שבמובן מסויים אני אוהבת להיות מיוחדת, להרגיש שיש לי משהו שלאחרים אין. לפעמים אני מרגישה שבכלל לא הייתי רוצה אימא אמיתית. למה ? אולי בגלל שאני מפחדת, שיש לי מחסום כלפי המושג הזה בגלל החוויה שעברתי, אך אולי, משום שלא הייתי רוצה לוותר על כל ההתבגרות הרגשית המואצת שעברתי כאמור בנוכח הנסיבות.

שלשום, אשתו של אבא, שאלה אותי אם זה מה שאני באמת רוצה, כי הרי עושים את זה בשבילי. 

אבל האמת, שאני לא יכולה להיות בטוחה. האם אני, ילדה בגילי, יכולה לקבוע את גורלי שלי ואולי גל לחרוץ את גורלה של אמי, זו שאין לה עוד ילדים מלבדי. שחשה עצמה מסכנה באמת. למרות שיש כל כך הרבה אנשים שמסכנים ממנה. 

אבל לעיתים אני חושבת, אולי מסכן הוא מי שרואה את עצמו כמסכן.

והרי שמשפחתה לא קרובה אליה, חבר אין לה. ואולי, אני נוטשת אדם בודד ?

אך אני יודעת, אמרו לי הרבה פעמים, שאני צריכה לחשוב על עצמי. זה קשה. לא לרחם ? אני לא יכולה שלא. פעם ריחמתי מאוד.

וכאשר אני אומרת לה שאני לא אמורה לרחם, היא אומרת שהיא מסכנה ובודאי ובודאי שעליי לרחם. וגם היה מבחן מעשי בנוסף לקביעה זו החוזרת ונשנית.

שכבתי במיטה וכרגיל היה נאום שלפני השינה. כל לילה, פותחת את הדלת שוב ושוב, שוב ושוב, ואומרת דבר נוסף כל פעם. אני מנסה לא להגיב בשביל שמתי שהוא ייגמרו לה המילים ואוכל סוף סוף להירדם. מבחן האנושיות שלי היה כזה. היא סטרה לעצמה בחוזקה שוב ושוב, סטירות מצלצלות. שכבתי מתחת לשמיכה. כאב לה. התוצאה הייתה שאיני אנושית. אני מרושעת. לא ריחמתי. 

כמובן שהמקרה הזכיר לי את הפעם ההיא. אני זוכרת את עצמי ילדה בגיל 3-4 , מתחת לבניין של אימא כשאבא בא לקחת אותי והיא סטרה לעצמה וצעקה ואני שכבתי על המדרכה ובכיתי. וכל זה היה במקום שאנשים חולפים בו.