שתיקה רועמת

כבר יממה שלמה שאני מתכננת לכתוב את הפוסט הזה.

חיכיתי לזה בקוצר רוח, אתמול, עד שהלכתי לישון, ומהרגע שפקחתי את עיני בבוקר.

עכשיו, ללא כל ספק, אני פותחת פרק חדש בחיי.

חזרתי אתמול מלילה אצל בני הדודים. תמיד כיף לי אצלם ואני שמחה. והם הציעו לי הצעה מפתיעה ומרגשת שאני כבר אספר עליה.

אבא בא לאסוף אותי ב-10 בערב, ואחרי הרבה צחוקים על גור ואוח ועוד כמה יצאנו בסביבות 11 וחצי לבית של אימא שלי, לקחת דברים.

ידעתי שהיא לא בבית, כי היא הרי עובדת בלילות בימי ראשון, אך מהיותי חרדתית לשלומה הייתי חייבת לשמוע את קולה, כי כמו שתמיד הייתי בשבילה דמות אימהית, רציתי לדעת שהכל בסדר.

התקשרתי ושמעתי את הקול שלה. היא אמרה לי שזו שעה עמוסה ומה איתי, מתי אני באה ומה אני מתכננת. 

יכולתי שלא לומר, אך אמרתי לה שאני ואבא בדרך לקחת דברים והיא אמרה שכמובן התקשרתי בשביל לוודא שהיא לא תהיה שם, וכשאמרתי שרציתילדעת שהכל בסדר, היא אמרה "מה, שאני חיה, אם הייתי מתה היית קוראת על זה בעיתון".

ב-12 בלילה, חנינו בחניון מאחורי הבית ויצאנו לכיוון הבניין. לא היה לי קשה לנשום כי בדיוק לקחתי משאף.

עלינו לדירה. כאשר פתחתי את הדלת כהרגלי הסתכלתי ימינה ושמאלה בחשדנות וגיליתי שהכל נשאר כשהיה. 

הלכנו לחדר ולקחתי במהירות כמה בגדים מהארון, כאלה שאני באמת הולכת איתם. חיטטתי בכל המגירות בחדר, לקחתי מזכרת אחת קטנה שהייתה על המדף, עוד פיג'מה, בגדים לבר מצווה שתהיה רק עוד כחודש, וזוג נעליים. אבא שאל אם זה הכל. היה הרי מאוד מאוחר ואבא צריך לקום נורא מוקדם.

אמרתי רגע, ומיהרתי למזנון שעליו יושבת הטלוויזיה. פתחתי במהירות את המגירה הראשונה, בה נמצאות כל תמונות ילדותי שאמא תמיד הקפידה לפתח אבל רק מעט תמונות זכו להיכנס לאלבום האחד והיחיד שיש לי, שהוא האלבום הסמוך לתקופת לידתי.

לקחתי את אחת השקיות הבולטות שהיו במגירה, בה מתוך מישוש הרגשתי שבתוכה היו הרבה תמונות, כמה שהזמן הקצוב אפשר לי לשאת. 

התהלכי לקצה לקצה של הבית בוכייה, כי הרי איני יודעת מתי אהיה בו שוב ואבא פשוט לא עשה דבר, כי ודאי חשב שעדיף לא לומר כלום. התכוננו ללכת. רצתי לחדר המשחקים ובין עשרות ספרי ילדותי המונחים על המדפים בעודם שמורים היטב, חיפשתי במהרה ספר מסויים, ואז מצאתי אותו. "נעם מחפש זכרונות". הספר שאמא שלי אהבה ביותר ובהשראתה גם אני.

זהו, אמרתי לאבא. לקחתי בושם, תרחיץ פנים ואת הפלטה שאני אמורה לישון איתה בלילות, והלכנו. נפרדתי בשקט מהבית ווידאתי שלא השארתי שום דבר חשוב. 

עזבנו.

אולי לתמיד, אולי לתקופה קצרה.

איני יכולה לדעת אם זה היה הפיתרון הנכון.

רבים יגידו שלא הייתה ברירה.

כעת, השארתי את ים הזכרונות מה-15 שנים האחרונות מאחוריי, ואולי כך גם השארתי את אמי, זאת שאולי לא שפוייה בנפשה, זו שעשתה כל כך הרבה צרות, שעכשיו אולי, באמת אין לה אף אחד. והיא, היא חושבת שהיא בסדר. ככה היא אומרת. זו, שהייתי פעם כל עולמה. שהייתי בתה יחידתה. אך זו, זו לא גידלה אותי כהלכה. גרמה לי לכל כך הרבה רגשות, מחשבות, פחדים והבנות, שלא הייתי אמורה להכירם כלל.

האם אני מצטערת ? לא. 

היו לי כל כך הרבה רגעים קשים בחיים, בכי שישב לי הלב, או שהתפרץ. אך אני לא בחרתי, וגם לא הייתי מבקשת לבחור בדיעבד. עכשיו אני בוחרת. ואני לא מאשימה אף אחד. 

החיים שלי עכשיו בידיים שלי, ועכשיו, ברגע זה, אני באמת מאמינה, שיש אנשים בעולם הזה שאכפת להם ממני. כן, ממני. ורוצים שיהיה לי טוב.

ואך עדיין, אני, חלק ממני, אומר לשלם, שאכפת לי מאמא שלי. ואם אני אתקל בה ברחוב, והיא רק תגיד לי, שהיא אוהבת אותי. אני פשוט לא אעמוד בזה. ואני לא אדע מה לעשות. כי בשבילי, אמא שצועקת, מקללת, מטרידה, מעליבה, זו השגרה. זה לא גורם לי לבכות.

אבל אם אמא שלי, זו שאינה שפוייה, או במקרה הרע פשוט אישה רעה, אם היא- תגיד לי שהיא אוהבת אותי, מתגעגעת. הדברים הרגילים, כביכול, אז אני אכבה. אבכה באמת. בכי לא שמח ולא עצוב, אולי מופתע, אולי מבולבל.

אבל עכשיו, אני פותחת דף חדש בחיי, אני, ילדה כמעט רגילה עכשיו.

עכשיו אני אגור בעיר אחת. שלא רחוקה ב-30 ק"מ מהבית השני שלי, עם משפחה, שיש בה אבא, שאכפת לו ממני. ויש בו גם אישה, שהיא אם אחיי הנפלאים. אבל זה לא יהיה קל, כי כל יום אני אזכור שפעם זה היה אחרת.

ואולי, אולי יהיה לי יום אחד, בו אוכל לצחוק ולשכוח מהמציאות, ולגור אצל בני דודיי, אלה שאתמול הציעו לי (כפי שהזכרתי קודם), לגור אצלם יום אחד בשבוע.

אלה, שבחברתם אני תמיד שמחה.

וגם אם זה יהיה קשה, אני כל כך רוצה לממש את ההצעה הזו שהם העניקו לי, ואני מוקירה אותה.

אולי, היום, אני באמת פותחת דף חדש.

הוא אמנם לא נקי, ואני מפחדת, חוששת, דואגת. אבל היום, היום אני יודעת שיש אנשים שאכפת להם ממני, שיעשו דברים בשביל שיהיה לי טוב.

והיום, כאשר אני מגשימה את חלומי לכתוב על הסערות הרגשיות שאני עוברת זה שנים, בתחושת מה של פספוס שזה הגיע רק עכשיו, אני עדיין כה שמחה שזה הגיע. ואני, אני כל כך מקווה, שהקוראים כאן יעשו זאת יחד איתי. 

שאני ארגיש שיש אנשים שאכפת להם, ממני, כן כן, ממש אני, אחת מ-7,000,000,000 אנשים, שכולם מיוחדים. אבל היום, היום אני רוצה להרגיש מיוחדת, להרגיש שלמישהו אכפת ממני.

היום, היום הזה הוא התחלה חדשה.