שתיקה רועמת

לאימא.

קשה לי כבר לקרוא לך אימא במציאות, אך בכתב אני עוד מסוגלת.

לאחר שהתקשרת אתמול, ואמרת לי פתאום שאני הדבר היחיד שיש לך ושתלכי לבית משפט, לא יכולתי להמשיך בשגרה היותר חביבה שנכנסתי אליה בימים האחרונים, כשסוף סוף חשבתי על עצמי וביליתי עם המשפחה שאוהבת ותומכת בי ואחרי הרבה זמן גם פגשתי חברות.

שוב שמעתי את קולך וראיתי אותך בראשי אחרי שניסיתי לשכוח. רק לזמן מה. ולשמוע את קולך, הכועס, המזלזל, שמתיימר להיות כה מסכן, לא, זה לא עשה לי טוב. מיד סבתא שאלה עם הכל בסדר ושוב הבנתי שלא יהיה לי פשוט, ונזכרתי שעשית לי רע.

אני גם נזכרת בימים טובים יותר, כשהיית לוקחת אותי להצגות, משחקת איתי ובוכה לי על הכל. מגיל קטן שיתפת אותי בכל כך הרבה דברים שלא הייתי צריכה לדעת. היית תמיד מספרת לי דברים על אבא, מסיטה אותי נגדו ללא הרף, למרות שגם עכשיו אני בטוחה שהאמנת בדברים שאמרת ולא ניסית לשקר או להסיט אותי במכוון. תמיד היית אומרת לי שיום אחד אני אבין כמה את מסכנה וכמה הוא, אבא ומשפחתו הם הרעים. היית קוראת להם צבא ולימים גם אותי שייכת לצבא הזה, ולא פעם היית קוראת לי ולאבא נאצים. ולכן יש לי רטייה כה גדולה מהמילה הזו, וכמובן מתוך כבוד עצום למשפחתנו ששרדה את תלאות השואה.

אך תמיד, תמיד ידעתי שאת אוהבת אותי אהבת אמת. הייתי שומרת את כל מה שהייתי חווה בלב. אף אחד לא ידע. כל הבכי והעצב שחוויתי, ועצם היותר מטפלת ללא תואר באישה כמוך מגיל צעיר. תמיד פחדתי. פחדתי שיעשו לך משהו. ולאבא כמובן לא סיפרתי. תמיד הגנתי עלייך מפניו ולא סיפרתי לו כלום, וגם הייתה בטוחה בתור ילדה קטנה, שהוא לא יודע ולא מבין שאני מגנה עלייך, הרי הוא עבר בטלפון את מה שאני עברתי בבית. אני זוכרת כמה היית מקללת אותו בטלפון שעות וסוגרת את הדלת, ובטוחה כנראה שאיני שומעת. הייתי שומעת מילים שאפילו הילדים הכי מופרעים בכיתה לא שמעו מעולם. הייתי בוכה ואת היית בוכה. והייתי מבקשת שתפסיקי, שזה לא טוב לי. היו תקופות טובות יותר, שהיית מקשיבה לי. אני זוכרת יום אחד, ביום שחזרנו מאשפוזי בבית החולים לאחר שהייתה לי התקפת אסטמה. לבשתי שמלה סגולה והייתי בת 6 אני חושבת. לא היה לך מצב רוח טוב וסיפרת לי כמובן איך אבא נטש אותך אחרי דיכאון לידה. נטש אותי ואותך. ואיך לא היו לו רחמים והוא צעק לך "מגורשת, מגורשת, מגורשת." ואני זוכרת את הפנים שלך כשאמרת את זה. ואיך סיפרת לי שאף אחד לא בא לטובתך בבית המשפט וכמה את מסכנה. ביום הזה התקשרתי לאבא ואמרתי לו "אני שונאת אותך, אני שונאת אותך." בבכי. את זה לא אשכח. ותמיד הגנתי עלייך, חששתי שיעשו לך משהו, שייקחו אותי ממך ולימים גם חשבתי שיכולים לשלוח אותך לכלא. תמיד אמרת שיש לך רק אותי וגם היית מספרת על האנשים הרעים ממשרד הרווחה שלא מטפלים במקרים האמיתיים שצריכים אותם.  אלה האנשים שביקרו בבית הספר שלי בשנה שעברה ושבוע אחריהם גם המשטרה. זו הייתה הרגשה נוראית ואף על פי שהמצב כבר הידרדר שנה שעברה והיה לי נורא קשה, לא סיפרתי להם על הקללות והכחשתי בכל תוקף אלימות או דיבורים קיצוניים. החוקרת כתבה כל מה שאמרתי וכשדיברתי חשבתי רק עלייך ולא על עצמי. וכשנודע לך על כך כשמצאת פתק עם מספר הטלפון של משרד הרווחה שאותו זיהית, לא התעניינת בשלומי אלא צעקת שלא סיפרתי לך ושתראי להם מה זה.

בשבוע האחרון נודע לי שהייתי אמורה לגור אצל אבא כאשר התגרשתם. הרבנים, כך נודע לי, אמרו כי את לא מסוגלת לגדל אותי וכי אבא יהיה אב חד-הורי, ובחולון כבר רשמו אותי לגן והשיגו מטפלת מבת-ים. אך את, הבאת צו מפסיכולוג המוכיח כי את מסוגלת לגדל אותי. הרי אהבת אותי כל כך. הייתי הכל בשבילך.

ועכשיו, איפה האהבה הזו מתבטאת ? הרי אני כל מה שיש לך. איך זה מתבטא? בקללות שלא נגמרות, ההעלבות, המבטים הנוראיים ונראים כשל אדם חסר לב, את, את היום, וכך אני אומרת לך, את מישהי אחרת. אני רואה בזיכרוני את אמי כאישה אחרת. זו שהייתה פעם. ואני אומרת, לא. זו לא אמי ומתפללת שיום אחד תוחזר לי זו שאהבה אותי אהבת אמת. עכשיו, כשהגענו למצב שכל דבר שאת עושה פשוט דוחה אותי. המראה שלך, הקול, ההתבטאות והמילים. אני מסתכלת עלייך ולא רואה ויתר מאדם זר שמתעלל בי. וכעת גם נודע לי שהבעייה שלך התחילה עוד לפני הלידה, כלומר לא היה זה דיכאון לידה כמו שתמיד אמרת. אני לא יכולה לסמוך עלייך יותר.

ועכשיו, איך האהב הזו שהייתה מתבטאת? כאשר אני מעזה סוף סוף להשתחרר, וכמו שאת תמיד היית אומרת, משחררת גם אותך מהעול, מהייסורים והסבל הרב שאני גורמת לך, לפתע את מבקשת לחזור להסדרים הקבועים ורוצה ללכת לבית משפט? הרי את כל כך סובלת ממני, וחושבת שאהיה רק מאושרת אחרי שאת תהיי בקבר, את אומרת. ומצד שני את אומרת ההפך, שאני אלמד את הלקח אחרי שתמותי, שאבין מה עשיתי וזו תהיי הנקמה שלך. ושוב לעיתים את אומרת שלא תתני לי ולאבי לרקוד על קברך ולכן כבר מזמן חתמת לי על מכתב בו כתוב שלא אוכל להיות בקבר שלך. ואת רוצה ללכת לבית משפט ? את הרי כל כך סובלת ממני.

ולמה את צריכה לעשות לי את זה? אם את אוהבת אותי, אני מבקשת בכל לשון של בקשה, שלא תלכי לבית משפט ותתני לי מעט מנוחה. אמרת כל כך הרבה פעמים שאני כבר אעבור לגור לאבא אם זה מה שאני רוצה ושלא תצטרכי לסבול. אני לא אוכל לעמוד בלחץ הזה וכבר שנים שחולפות לי תמונות בראש וסיוטים על הדבר.
מעולם לא רציתי לעזוב אותך. הרי תמיד האמנתי שאני חשובה לך והייתי אשת סודך כל השנים. אך לא יכולתי להתמודד יותר עם הקללות הבלתי נשנות והמבט שלך בעיניים. כבר לא הקשבת למילה שיצאה לי מהפה והייתי מזלזלת בך. הייתי נגעלת. לא היית מוכנה עוד להקשיב לדבר שאמרתי בהיגיון ובהחלט כבר האמנתי בכל ליבי שאינך שפויה או שאמי היא אישה רעה. אני מבקשת שתעזבי אותי מעט בשקט ותסכימי שיטפלו בך. אני דואגת לך ואעשה כל שביכולתי על מנת שגם משפחתך תתן את הכלים לטפל בך. רק בבקשה, תסכימי. תוכלי להיות מאושרת שוב וברגע שתתאפסי על עצמך מעט ותתאוששי מהמצב הנורא הזה והאישיות הזו שהשתלטה עלייך אני אבוא בריצה, אני מבטיחה. כאשר תהיה לי אימא, שתוכל לטפל בי, ולא אני בה, אישה רציונלית יותר ואנושית, אני אבוא ואבכה בחיקך. וחשוב שתביני, שלא משנה מה, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב. אפילו ברגעים שאת מפנה כלפיי שנאה כל רבה, כמו באחד המסרונים ששלחת לי: " את אכזרית. את נהנית שרע לי ושאני בודדה. את מרשעת. הרסת את חיי. אנשים נחמדים שהתייחסו אלייך יפה ואת חירבנת עליהם כמו שחירבנת עליי. את מפלצת מרושעת. מרשעת."- אני מנסה להיזכר בבנאדם שהיית פעם. למרות שהיית קשה וההתנהגות שלך הייתה משתנה מן הקצה אל הקצה בדקות, היו תמיד איזכורים לנשמתך. בשנה האחרונה הייתי מסתכלת על תמונת ילדותך ולא מאמינה שילדה שכזו יכולה להפוך להיות את. אני מחכה לרגע בו תהיה לי אמא אמיתית. תמיד נשבעתי שאני אהיה אימא טובה, לא כמוך. אבל אני מאמינה שהמצב יכול להשתנות ואם תדבקי גם את בטיפול ולפחות לא תירתעי ותסרבי, נוכל להיות אימא ובת שוב. תזכרי שאני אוהבת אותך. גם את לא חושבת בקומץ של היגיון. אני מבקשת שתנסי לחשוב לפני מעשים ולא תעשי אותם ישר, ואני בטוחה שבתוכך גם את אוהבת אותי מעט ממה שאהבת פעם. תנסי לחשוב עליי. אני בתך ולא ההפך. ואם תטפלי בעצמך אני מבטיחה שאנסה לשנות גם את עצמי, להיות יותר מסודרת ואחראית ואולי אפילו לשים את העבר מאחוריי.

אני תמיד אזכור את האימא שאהבה אותי ואני רואה אותי ברוחי בכל יום ויום. אני לא רוצה שתהיי עצובה ובודדה. עזרי לי שיהיה לך טוב, ואז יהיה טוב גם לי. גם אם אגור אצל אבא כל חיי (עד שאגור לבדי כמובן) לעולם לא יהיה מאושרת והפצע לא יגליד לעולם. אנא, אני רק ילדה. אל תהרסי את ילדותי שיש בה גם כמה זכורנות טובים בים של עצב וניסיון לתקן הכל.

אני מבקשת, תטפלי בעצמך ותעשי גם אותי מאושרת יותר. אני לא רוצה וגם ברגעים הקשים ביותר , לא רציתי את רעתך. הגיע הזמן שתביני שכשתהיי מאושרת או לפחות שמחה מדי פעם ואפילו, פשוט לא אדם שרואה עצמו כמסכן גמור, אהיה ילדה מאושרת יותר וקרובה יותר ללהיות רגילה, ואולי אפילו הפצע יגליד בהדרגה.
נסי לשמוע את קולי.

שלך לנצח, אני.