שתיקה רועמת

פעם הכרתי ילדה אחת שאהבה נורא את הירח. כל לילה לפני השינה היא הייתה מברכת אותו בברכת לילה טוב ומנשקת אותו נשיקה גדולה שהאהבה הביאה אותה עד אליו.

הילדה הזו אהבה לשוחח אתו על כמה שעבר עליה ביום החולף והוא היה שומר עליה מהחושך. כשהיא הייתה עצובה היא הייתה מביטה בו וחושבת על מה הוא עושה עכשיו ואם עוד אנשים עצובים מסתכלים עליו עכשיו, נרגעת מאורו הלבן כשלג והמסתורין שלו.

ואתו היא הייתה נרדמת וכשהתעוררה מאור השמש הצהוב כאדמת המדבר היא הייתה נזכרת בירח ובחלומות. וכשהייתה הולכת לבית הספר לעיתים היא דאגה לירח שכל כך רחוק ממנה עכשיו, נמצא בצדו השני של העולם. היא חשבה שבטח עצוב לו שכל הזמן חושך ולילה ותמיד קר לו והאם יש לו אימא לבנה שמכסה אותו כשקר לו כי הוא נראה עירום, ומי שומר עליו מהחושך ? והאם גם בקצה השני של העולם, כאשר השמש זורחת בחצי הכדור הצפוני, האם גם שם יש לירח חבר או חברה הכי טובה שמשתפת אותו בכל סודותיה והוא מאזין ועונה בשתיקה. לפעמים היא קיוותה שלא כי היא רצתה שהוא יאהב רק אותה אבל לפעמים, כשהיא הרגישה בודדה היא קיוותה שכן כי הירח הוא חברה הטוב והיא הרי צריכה לרצות שיהיה לו טוב ושהוא בעצמו לא יהיה בודד ועצוב.

וכשעלה שוב הליל היא שיתפה אותו בסודותיה ומחשבותיה אך מעולם לא סיפרה לו כמה משמעותי הוא בחייה.
ולילה אחד כאשר שכבה במיטתה והביטה אל עבר השמיים מבעד לחלון הפתוח, רוח פרצים העיפה את שערה, אך רק את הירח, שנמצא כה גבוה בשמיים, היא לא הנידה כלל. איזה חזק הירח, ודאי, חשבה. והאם ליבו חזק כפי שהוא נראה מבחוץ ? לא מראה את פרצופו ולא שום הבעה. הוא כל כך מופנם. והיא ניסתה לשאול שאלות, אך הוא לא אמר מילה. ויום אחד, כאשר ממש הייתה צריכה חבר לשיחה, היא לקחה סולם גבוה גבוה מהמחסן אך לא סיפרה על כך לאיש. היא הניחה את הסולם מחוץ לחלון ועלתה מדרגה, מדרגה, אט אט. אך ככל שעלתה, במקום לגדול, הירח לא השתנה- אף לא במידה קטנה. וכאשר הייתה כבר ממש גבוהה, הוא לא טרח אפילו להושיט את ידו לקראתה. והיה לה קר, ממש קר, והרוח הניפה את שערה, וזה, הירח, לא עשה דבר ואפילו לא ענה בשתיקה. היא בכתה כל הליל, בשקט רועם מחוץ לחלונה. הירח לא הקשיב למילותיה. מאז היא באמת הייתה בודדה בעולם. הוא ודאי מצאה ילדה חדשה, קטנה וחמודה ומסכנה. ואותי הוא כבר לא אוהב. הילדה הייתה מאוד עצובה, ומאז את חלונה תמיד סגרה. את הירח היא זכרה, ולא כעסה. כנראה יש סיבה שאיש אינו אוהב את זוהי הילדה. והילדה לנצח הייתה בודדה, גלמודה, ערירית. והיא הזדקנה לבדה. ובהיותה בת 80, חלתה העלמה, אלמנת הירח. ויום אחד, בחצות הליל, היו אלה רגעיה האחרונים. ולפתע, רוח חזקה בעתה בחוזקה, והחלון הסגור- נפתח לרווחה. והיא שמעה קול. כן, היא הייתה בטוחה. קול שונה ולא מוגדר, בשפה לא מוגדרת. שפת הירח. והירח בכה דמעה שקטה, והבטיח לה בלחש שזהו לא הסוף. וברוח חזקה, היא נשאבה בסערה. אל הירח, המסתורי, הבודד כמוה. זה שלא הסכים לקבלה כשהייתה ילדה. והוא לקח אותה אתו, לעולם אחר, ביקום אחר. במקום לא מוגדר. ומאז היא לא הייתה יותר בודדה. היא הייתה מקשיבה בכל לילה לילד או ילדה עצובים, בחצי הצפוני או הדרומי של כדור הארץ. ולא אמרה מילה. והייתה מהנהנת בשתיקה רועמת. וכל ילד אהבה היא כאילו היה בנה שמעולם לא זכתה לו. והירח היה אישה. והיא אהבה אותו אהבה מעולם לא ידעה. והילדה הזו לא מתה בודדה. כי היא הייתה עם הירח, אהבת נפשה.  והיא גם למדה לא לנטור טינה, למי שהייתה בטוחה כל חייה שנטשה. ובלילה לא הייתה עוד עצובה, ובכתה רק מאושר ושמחה. ומעולם לא היה לה קר.