מעניין אותי אם יש דבר כזה גורל. לעיתים אני מקווה שכן, כי זה מוכיח
שמה שאני עושה נכון והוא לא היה נתון רק בידיי. הרי יכולתי להיות עכשיו, בבית ספר
הקודם שלי, שגם הוא נחשב קשה ובעל שם טוב, זה שבכיתה ח', השנה האחרונה שלמדתי בו
הוצאתי בשתי התעודות 100 בכל המקצועות (חוץ מימאות וספורט..) בלי מאמץ. שם הייתי
נשארת עם חברותיי המקוריות, המלוות אותי מכיתה א' לפחות (חלקן אף מהגן) והייתי
בטוח מצליחה יותר בלימודים. הייתי קמה כל יום בשבע וחצי, ולא בשש ורבע, וחוזרת
מבית הספר בשתיים וחצי לכל היותר, ולא בחמש. ובבגרויות הייתי מצטיינת בטוח.
אך בכל זאת, אם הייתי נשארת, החלום שלי לא היה מוגשם לעולם והייתי
ודאי חושבת כל חיי מה היה קורה אם הייתי עוברת. ובכל מקרה בכיתה י' כל העסק הזה של
חבורת הבנות הטיפשית הזו היה מתפרק ואולי הייתי נותרת ללא חברים ולא בטוח שהייתי
גם מוצאת חדשים בחברה הפלצנית הזו. (זו לא רק סטיגמה, זה מוכח.)
ואני זוכרת שבשנה שעברה היו כל הזמן שואלים אותי אם אני מרוצה ובאמת
שלא הייתי יודעת מה להגיד. באמת שלא ידעתי. הרי לא ממש מצאתי את עצמי ולא התחברתי
כל כך מהר כמו האחרים, ועד היום אני מוצאת את עצמי יוצאת מהשיעור ומחפשת מישהו
(בדרך כלל מכיתה אחרת) להסתובב אתו בהפסקה. הייתה תקופה בשנה שעברה, בכיתה ט',
שכבר הצלחתי לשכנע את עצמי שאני שלמה עם המעבר, בעיקר כי ראיתי איך החבורה הזו
מהיסודי מתפרקת והבנתי שבעצם בכלל לא הייתי חברה של רוב הבנות שם. וגם הייתה תקופה
שהסתדרתי יותר מבחינה חברתית.
אך השנה, שבו ועלו סימני השאלה. המשפחה של אבא עברה לגור בעיר דרומית
יותר ועכשיו גם אני, בקביעות. אשתו של אבא אמרה שיכולתי ללמוד בתיכון כאן, לקום
בשבע וחצי כל בוקר וללכת ברגל לבית הספר והיו לי חברים כאן. לא יכולתי להתמודד עם
סימני שאלה נוספים וניסיתי להדחיק את המחשבה הזו ממוחי. בעצם, הבית ספר בו אני לומדת
עכשיו הוא בעל שם ובסך הכל, אני אנסה לקחת בפרופורציות- התיכון לא יקבע לי את כל
החיים.
בכל זאת, יש לי שאיפה גדולה שיכולה לשפר בצורה משמעותית את שמחת החיים
שלי, והיא- הצטרפות לצופים. בשביל רבים הצופים הם מסגרת שלא מתאימה להם ובשביל
רבים הם כל החיים. מעולם לא השתייכתי לאחת מהקבוצות הללו. הייתי בשבט שליד הבית
מכיתה ד' ועד ו', ובז' ניסיתי לשכנע את חברותיי להישאר בצופים אך ללא הצלחה. כעת,
בעיר החדשה, אני שואפת שיהיו לי חברים. כאלה שיגורו ליד הבית שלי ואוכל לדבר איתם
כשאצטרך, כאילו עברנו את הילדות ביחד, או לפחות תקופה מסוימת. אני רוצה שתהיה לי
חברה טובה, אולי אפילו שתיים, שגרות במרחק הליכה ממני. אני לא מבקשת יותר מזה.
יהיו לי חברים שאוכל אפילו לבלות איתם לפעמים. שאותם אראה מעבר לשעות הלימודים,
שגם לי יהיו חברים שהם לא מבית הספר.
אמנם, לא אגשים את חלומי להיות מדריכה בצופים (מה ששמעתי שאינו נחשק
כמו החלום להיות מדריכה, אך בכל זאת, לא זכיתי לחוות זאת על בשרי) אך תהיי לי
מסגרת חברתית שהיא לא בית הספר. מסגרת שאשקיע בה מזמני ואקבל חברות נורמלית בחזרה,
ואולי אפילו אצחק. אשכח מהשגרה הסוגרת עליי ואולי אפילו – אהיה פחות בודדה כמו
שאני מרגישה.
אסור לשכוח שאני כן חברה החל מהשנה בתנועה בשם " כנפיים של קרמבו " – בה
החונכות של שיר, ילדה בת 17 'הסובלת' מפיגור שכלי ומתנהגת דומה לאחיי הקטנים בני
ה-3 ו-4. (דימיון מדהים, דרך אגב). גם זה מוסיף לי הרבה ואני מבטיחה להרחיב בהמשך.
החיים מובילים אותנו למצבים בהם אנחנו חייבים לעשות המון בחירות
גורליות, מבלי לדעת עד כמה הן עלולות להשפיע ולגרום חרטות או הגשמת חלומות בעתיד.
כעת אני נתונה במסע בו יש המון דרכים ואני רק צריכה להחליט לאן ללכת, מבלי לדעת
לאן אגיע ובמה איתקל בדרך. ייתכן שזה יהיה מבוך בו אעבור באותן נקודות שוב ושוב.
בכל מקרה, אני מניחה שלאף אחד אין תשובות למה שאני מחפשת, ואף אני
בעצמי לעולם לא אדע. ואולי, אם אני באה מנקודת הנחה שהגורל מחליט בשבילי, ההחלטות
נעשות בצורה פשוטה יותר ואיני מרגישה שהכול על כתפיי.
וכעת, אני נתונה בפתיחתה של שנה חדשה וודאי עוד המון החלטות גורליות
נוספות. עליי לקחת הכל בקלות הרי יום אחד הכל ייגמר. אני צריכה להבין שעליי לעשות
בראש ובראשונה מה שעושה לי טוב, לחשוב יותר על ההווה ופחות על העתיד והעבר כמו
שבחיים-לא חושבים על מה שיבוא אחריהם.
שתהיה שנה אזרחית מוצלחת עם בחירות שנעשות בלב שלם !
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: