שתיקה רועמת

לפעמים הייתי רוצה להיות אחותי הקטנה.

זו, שלא שמעה מימיה את המילים עוני, בדידות, מסכנות, זקנה, רצח ומוות.

זו הבוכה כאשר היא רוצה כפית או מוצץ. זו הקוראת "הצילו" כשמנסה לעלות על כיסא. 

ולא משנה כמה מסכנים באמת נהיה, תמיד יהיו יותר מסכנים מאיתנו. רק אתמול צפיתי בסרט המתעד כיצד צעירים נורמטיבים לחלוטין רצחו בדם קר צעיר אחר שהכירו ללא שום סיבה, ולפי האשם המרכזי, מפני שלא אהב את המבט שלו בעיניים והתחשק לו לרצוח מישהו.

אני לא באמת מסכנה. אני גם לא מתיימרת להיות כזו. אני יודעת שאני אפילו לא במחצית הסקלה ב"מדד המסכנות" אך בכל זאת, הימים האחרונים לא היו קלים עבורו ואני צמאה לשתף אתכם. 

היום, כמובטח, הלכתי לפגישה עם הפסיכולוגית שאבא ארגן לי. ההתחלה הייתה רגועה (למרות שלה דרך אגב יש מבט מוזר כזה והיא בכלל לא הסתכלה אליי) אך השאלות הפכו עם הזמן לכאלה שלא התחשק לי לענות אליהם כאשר לקראת הסוף קולי הפך לקול בכי ונזכרתי ברגעים האנושיים והצמאים לאהבה של אמי. אלה שנזכרתי בהם גם ביום רביעי שעבר כאשר בכיתי בכי עז הרבה זמן. על כל הדברים שקשה לי איתם. על זה שאני רוצה לישון עכשיו במיטה שלי שנה לכל הפחות. ונזכרתי באימא, זו שמורכבת מבחינתי משני דמויות: האמיתית והרעה המשתלטת עליה. הדמות האמיתית, דמות האם, האכפתית, האימהית, האנושית, הזקוקה לעזרה, שהלכה ונעלמה עם השנים. והדמות השנייה, הלא אנושית ולא הגיונית, שיש לה מבטי שנאה כלפיי וכל דבר שעושה מעורר בי גועל. זו שהלכה והתעצמה עם השנים. 

זה מספיק לי להיום, אני מניחה. אני רק רוצה להיות קצת יותר שמחה. אנעי רוצה לדבר עם אימא. אני רוצה שהיא תגיד לי שהיא מתגעגעת ותדבר בהיגיון. ואני אבכה ואגיד שאני מתגעגעת גם.