עבר כל כך הרבה זמן מאז שכתבתי בפעם האחרונה. כל כך הרבה זמן עד שכבר הפסקתי לספור את הימים.
אולי אני מעדיפה לא לדעת.
בכל מקרה, זה מרגיש כמו נצח. הבלוג הזה כל כך חשוב לי וזה אבסורדי שלא כתבתי כבר כמה שבועות.
לא עבר יום שלא חשבתי על הבלוג, וכבר ניסיתי שלא להיכנס כי ברחתי מלהתיישב ולכתוב, כי היה לי כל כך הרבה מה.
לפני כשבועיים כתבתי בכתב ידי כשניים וחצי עמודים, ותכננתי לפרסם אותם, אך משום מה לא לקחתי את עצמי והתיישבתי על הכיסא מול המחשב.
אוף, עבר עליי כל כך הרבה.
אני כל כך אוהבת לכתוב, זה סיפוק אדיר. והיו לי כל כך הרבה רעיונות..
אז למה לא כתבתי ?
ככל שהימים עברו התביישתי יותר מהניתוק מהבלוג, והיה לי קשה לראות כיצד אני מתרחקת מהשאיפה לכתוב כל יומיים - שלושה.
אני רוצה וצריכה לספר כל כך הרבה.
כנראה שהעומס הלימודי גבר עליי וניצח. אבל עתה, מבטיחה. ממחר אני חופשייה. מחר הבוחן האחרון, במתמטיקה. שפישלתי בה כל הרבה. די, אני חייבת לשנס מותניים ולשבת עכשיו שעתיים ורק ללמוד. בכל הכוח. לגמור עם אלגברה בחיוך, באמת.
ממחר, אני אהיה פה. ובשישי או שבת אכתוב סוף סוף. אהיה פה למעני וגם למען קוראיי שמספקים לי אושר.
אני מצטערת ומתביישת בעצמי. אני לא אעשה זאת שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: