שתיקה רועמת

יש אנשים ורודים ואנשים כחולים,

ויש אנשים אדומים וירוקים,

וכאלה שהצבעים שלהם כל הזמן מתחלפים.

ויש כאלה שמבחוץ הם ורודים, או לבנים, או סגולים. אך לא מפנים. מפנים הם בצבע אחר, שונה, אולי אפילו שקוף. או צבע לא מוגדר או צבע שזוף.

ובינקותם, לאנשים האלה לא אכפת כלל וכלל מהו צבעם. והם היו מסתובבים בעולם מבלי להביט שוב ושוב בעצמם. ואלו, הפעוטות, לא מביטים על צבעם של האחרים, הם פשוט חיים את החיים.

וכשהאנשים האלה גדלים והופכים לנערים או אנשים צעירים הם רוצים להיות כמו כולם.

אם להיות צהוב וחם הוא הצבע שמקובל, יעטפו את עצמם האנשים בקליפה,

שכולה בצבע השמש והחמנייה, כאשר הם בטוחים שזהו צבעם. והם ילכו במסע אחר צבע האושר, המושלם, הנשגב.

וכשיכשלו במאמציהם, ויגדלו ויהפכו לבוגרים, הם ינסו להמציא צבע של עצמם, צבע משלהם, שונה מכל צבע אחר.

אולי הם ימציאו צבע חדש, כזה זוהר, או מנצנץ, צבע שעוד לא נראה אצל מישהו אחר.

ובזקנתם הם יבינו מהם החיים. ויחשבו שכבר מאוחר מדי. וישאפו שהצעירים והתמימים, אלה שחייהם לפניהם, היו יכולים להבין מה שהם מבינים רק בערוב ימיהם.

והם יחפשו את הצבע שהסתתר מתחת לקליפה שלהם במשך כל השנים. אולי זה יהיה צבע רגיל, כמו כל הצבעים המוכרים. והם סוף סוף יבינו שהם לא כל כך מיוחדים כמו שכל השנים הם קיוו וניסו להיות, והם יחשפו את צבעם האמתי. פשוט, רגיל. אולי אפילו בכלל לא עליז וססגוני. אולי זה יהיה צבע אפור, אולי אפילו חום.

וכשהם ימותו צבעם יתכסה כולו בגלימה של שחור, והצבע האמתי שלהם לא ייראה באור. ואולי אם נתאמץ ונחדור עמוק, נמצא את צבעיו של האדם שנשאר מרחוק.