שתיקה רועמת

יום אחד אימא קנתה לי סוכריה קטנה. סוכריה קטנה וצהובה, שיש לה מקל ארוך ועטיפה ורודה עם נקודות. זו הייתה סוכריה מיוחדת. היה לה טעם כזה, לא של תות, ולא של בננה. ואפילו לא של שוקולד. הייתי בטוח שזו סוכריית פלאים, שאם כמה ממנה אוכלים, בלילה אפשר להגיע עד הכוכבים. אז ביקשתי מאימא שתקנה לי עוד סוכריה. רק עוד אחת, או שתיים, או שלוש. או בעצם ארבע או חמש או שש, כדי שאוכל לתת גם לחברתי הטובה, אם תבקש.
ואז אימא אמרה לי משפט כזה, מוזר: "כסף לא גדל על העצים!", היא אמרה. למה היא מתכוונת, חשבתי לעצמי. הרי כל תינוק יודע, ובודאי ילד גדול כמוני, בן שבע ועשרה חודשים ויומיים ואולי טיפה יותר, שכסף הוא בכלל לא צמח. ולמה שיגדל על העץ ? הרי הכסף עשוי ממתכת מיוחדת, ואותו מכינים אנשי מיוחדים במפעל מיוחד, ורק כשאתה מבוגר אתה יכול לעשות קסם כזה, ולהוציא אותו מהבנק.
אז למה שאמי, שכה אוהבת אותי, לא תתן לי כמה שקלים, ואוכל לשמח את כל החברים ? ואז בעצם, חשבתי לעצמי. אולי אימא התבדחה, ואם אצליח לפתור את החידה, אוכל לקבל ממנה כמה שקלים ? אם כך, מדוע שילד גדול כמוני, בן שבע ועשרה חודשים ויומיים, ואולי טיפה יותר, לא יוכל לפתור חידה כזו פשוטה?
ישבתי בגינה, והרהרתי בחידה. ניגש אליי מוכר אחד, עם זר ורדים ביד. הוא שאל אותי מדוע אני עצוב, והאם רבתי עם חברתי הטובה, והציע לי שאקנה לה ורד בשקל אחד. ואז, כן כן, בדיוק אז, כן כן, אני בטוח! פתרתי את החידה!
ומיד ניגשתי לאימא, וסיפרתי לה את התשובה, ואמרתי לה כך: "אימא, תסכימי לתת לי שקל אחד, רק אחד, במקום שקל אחד של מחר?" "אסכים אם אתה מתעקש, רק אם תעמוד בהבטחה".
"בסדר אימא", עניתי בחיוך. "פתרתי את החידה, כך שעתה יהיה לי שקל מתי שאצטרך" "איזו חידה?" אמי הביטה בפליאה. "החידה שחדת לי אתמול, והנה התשובה: "אם יש לך שקל אחד בלבד, לשתול אותו באדמה ולהשקות, לא ממש כדאי. אך עם השקל האחד, תוכלי לקנות לך ורד אחד. ואת הורד הבודד והורדרד, שתלי באדמה- אך רק בעונה הרצויה. ואז זרעיו של הורד יעופו להם כליל, ואם תאזרי מעט סבלנות, ותגדלי אותו באהבה וחמימות, תוך זמן לא רב הקסם יתנוסס על הורד האחד. ומה יקרה? יהיו לך כמה וכמה ורדים, שניים, שלושה, אפילו עשרים ! וכל ורד תמכרי בשקל אחד, ואולי תשמרי למזכרת אחד מהם, וממנו יצמחו עוד הרבה אחרים. וכך יהיו לך כמה שקלים, שגדלו להם ממש כאן, לא בדיוק על העצים, אך באדמה שלנו, בחום ואהבה."

"סיפור יפה", אימא אמרה, אך תצטרך לחכות לא יום ולא יומיים. "אחכה, אימא, אחכה. אני מבטיח. כמה שאצטרך. ויהיו לי סוכריות שקניתי במו כספי, שאגדל לבדי. ואולי אפילו אשמור לי ורד אחד למזכרת, ואשתול אותו על אדמת הכוכבים..."

וכך פתרתי אני, ילד בן שבע ועשרה חודשים ויומיים ואולי עוד טיפה, חידה שאפילו לא נשאלה.