שתיקה רועמת

בעקבות ציור שציירתי בעבר, כאשר דפדפתי בתמונות, מיד עלה בי הרעיון להנציח אותן בציורים, ובזמן שאני מציירת להקדיש לאימא עוד כמה מחשבות, חיוביות הפעם, ואהבה שלא הענקתי לה הרבה זמן. 
בכל פעם בחרתי תמונה אחת מהמעטפה שנגעה בליבי, לרוב תמונות שכלל לא הכרתי, אך עכשיו הן נראות לי כבר נורא מוכרות.

ציירתי כל תמונה בגודל המקורי של התמונה (10X15), בטושים, עם מסגרת.

התמונות שהכי התרגשתי מהן היו אלה עם אימא, ובחרתי לצייר כמעט את כל התמונות מהמעטפה שהופעתי בהן עם אימא. כשציירתי הבטתי המון זמן במבטים של אימא, והם נורא ריגשו אותו, הזכירו לי את העבר, זמנים אחרים, אני מרגישה שזה בנאדם אחר, כאילו אישה אחרת השתלטה על אימא עם הזמן. הלוואי שיכולתי להראות לכם את המבטים האלה, (אך מפני שאני דומה לאימא שלי מאוד אני לא יכולה כי אני עלולה להזדהות.) מבטים אוהבים, דואגים, שמראים כמה אני חשובה לה. המבטים הללו גם מזכירים לי גם שיחה אחת עם אימא שנתנה לי המון תקווה, אך גם זו התנפצה אחרי כמה שיחות אחרות. (מאוד קצרות.)

ציירתי את התמונות כמו זכרונות, בטושים – כמו אלה שציירתי איתם מהיותי קטנה, בצורת התמונות, כמו אלה שאימא פיתחה המון בחנות הצילום הקבועה, והשארתי הרבה חללים לבנים כמו הזיכרון שלי: גם, מפני שהייתי קטנה וגם - כי הזמן עבר והדברים השתנו. נורא נהניתי ויצרתי סדרה, שאני מקווה שתגדל אפילו עוד.

נ.ב. זה הפוסט הראשון שלי שהוא לא רק עם כתיבה והשקעתי בו המון!

1- אני קטנה, הרגליים מאחורה (כנראה של אימא), הזכירו לי מלאך...

2- החתונה של הוריי, לא ציירתי את הפנים כי הזיכרון הזה הוא רק בתודעה שלי - לא הייתי שם (האמת שהייתי בבטן)

3- אימא לקחה אותי להרבה טיולים

4- מעניין מה עבר על האישה שישבה מאחור

5- כנראה שאימא הלכה עם הרבה קטיפה בתקופה הזו.

6- טיול ברכבת, זה נורא מוזר לראות כמה מקום אני תופסת על המושב לעומת עכשיו... ומעניין אותי לדעת מי צילם את התמונה ואיפה הוא ישב, כנראה ברביעייה ליד.

7- בפורים 2002 (בגיל 5) התחפשתי לשלגיה (שנה לפני שהתחלתי עם התחפושות המקוריות..)