שתיקה רועמת

לפני כמה ימים נקלעתי לגמרי במקרה, תחת הקטגוריה של "עודכנו לאחרונה" בדף הבית, בבלוג שגרם לי להרבה מחשבות. אחרי שקראתי פוסט אחד הוספתי אותו מיד לרשימת הקבועים שלי, לא כי התחברתי למה שכתוב בו, אלא בגלל הדבר ההפוך. ראיתי בדברים סכנה לציבור והבנתי שבגלל שנתקלתי בכך, אני חייבת לקחת על עצמי שיעשה משהו בנידון. קראתי כמה שיכולתי ורק חיכיתי כל יום לפוסט הבא, לראות אם התאווה של בעלת הבלוג מתחילה להתממש, חס וחלילה. בבלוג, מספרת נערה בת 17 על התאווה שלה לרצוח- בראש- בני אדם. כעת על פי דבריה היא אינה מהווה סכנה לרצח אנשים- כי לפיה אין לה את הכלים להסתיר רצח. היא מספרת איזו תחושת סיפוק רגעית היא מקבלת מלעשות רע לאחרים. היא מאמינה, אם נסתכל על הבלוג הזה כמקור מימן, שהיא נורמלית לגמרי ומגנה את החוק. כאשר קראתי את הבלוג, הלם וזעזוע שררו עליי. הדברים האלו היו תמיד כה רחוקים ממני, למזלי, ואף פעם לא הצלחתי להאמין שיש כזה דבר אנשים רעים. ראיתי לפני חודשים אחדים סרט המספר על אדם אינטליגנט (דרך אגב מציינים שהוא אהב חיות), שהיה אהוב על סביבתו, שרצח צעיר תמים שהכיר בלהט הרגע, פשוט התחשק לו, ואפילו כמה שנים אחרי הרצח, כשמצאו אותו (יום לאחר חתונתו סיפר לאשתו, וזו הלשינה עליו לאחר שגילה אלימות מסוכנת כלפיה לאחר שחשד שתספר, אפנה אחר כך לסיפור המלא..), ונשאל מדוע רצח את הצעיר, הוא טען כי "לא אהב את העיניים שלו".
הדבר הזה הוא פשוט בלתי נתפס בעיניי. אני מעדיפה לחשוב שאדם הוא חולה נפש מאשר פשוט רע. זה פשוט לא הגיוני.
אני מקווה שהנערה בת ה-17 שזועזעתי מהבלוג שלה מתנהגת כך בגלל הטראומות שעברה, ולא כי היא בן אדם רע ועלוב. אני לא מסוגלת לתאר לעצמי שהייתי לי חברה שהייתה מאיימת עליי בצורה בדויה וחולמת לפרוץ לבית שלי. ואחר כך להראות את פרצופה ולרחם עליי, לשחק ככה בחיי.
אני לא מסוגלת להאמין שחיים בינינו אנשים בעלי רצון לרצוח, והדבר היחיד שעומד בפניהם זה החוק. חשבתי הרבה על כך שאולי החוק הוא לא דבר טבעי (שכן בעלי חיים אינם חיים לפי חוקי מדינה) אבל כאשר יש כל כך הרבה אנשים, ובאמת אני מבינה עכשיו שיש אנשים כאלה, רעים, לא נורמליים, שבטוחים בצדקתם, החוק עוזר למנוע מקרים שהיו מביאים אותנו לכאוס מוחלט.
אותו ילדה, גדולה ממנה בפחות משנתיים, (שגם את זה אני לא מסוגלת לקלוט), בטוחה שזה טבעי לגמרי לגלות חוסר אכפתיות לגבי סבל של אחרים, לרצוח לממש את התשוקות ההרסניות האלה, שבאות על חשבון מישהו אחר, כאשר המימוש הגדול ביותר הוא " להתענג על בן אדם אחד", לראות דם.
זה מזעזע בכל צורה לחשוב שאנשים כאלה חיים בינינו ועוד מאמינים שהם עילוי ולא יחושו שום תחושת חרטה ולא יודעים מוסר מהו.
מאז שעברתי דברים לא כך כך קלים עם אימא שלי, חזרתי וחשבתי שעליי להסתכל על הצד החיובי, מה כן נפל בחלקי וכמה היה יכול להיות גרוע. כעת אני מוקירה גם על כך שזכיתי לשכל הישר, אני מבינה כעת שזה כלל לא מובן מאליו. אני יודעת שכוונותיי טובות וכך יישארו, וגם אם נוצרת לפעמים תחושת קנאה, או אפילו שנאה רגעית, אני לעולם, אבל לעולם, לא אחשוב כאלו מחשבות. על אף אחד. ואני יודעת שיש המון אנשים כאלה בעולם, ואני גם מבקשת, מעצמי ומכם, אני יודעת שאם אתקל באדם כזה בישרא, אמהר לדווח עליו ולא אוותר עד שיעבירו את הנושא לטיפול. אני יודעת שיש הרבה אנשים שממציאים דברים מזעזעים כאלה או אחרים, אבל אי אפשר להתעלם מכך. אנשים מקצועיים יכולים לזהות את המחשב ממנו הכל נשלח ללא בעיות. חייבים לדווח על אנשים שעלולים להוות סכנה לציבור.

הסיפור שציינתי – רצח אסף שטריימן, 1996. אני ראיתי את הסרט באורך מלא-  "רצח ללא מניע", לצערי לא מצאתי אותו לצפייה ישירה באינטרנט. אני ממליצה בחום לקרוא לפחות על המקרה באינטרנט (וגם כמובן על הסרט אם תמצאו אותו.)

הבלוג שדיברתי עליו- "חותם על נפש ריקנית"