שתיקה רועמת

עבר כל כך הרבה זמן מאז שכתבתי בפעם האחרונה. כל כך הרבה זמן עד שכבר הפסקתי לספור את הימים.

אולי אני מעדיפה לא לדעת. 

בכל מקרה, זה מרגיש כמו נצח. הבלוג הזה כל כך חשוב לי וזה אבסורדי שלא כתבתי כבר כמה שבועות.

לא עבר יום שלא חשבתי על הבלוג, וכבר ניסיתי שלא להיכנס כי ברחתי מלהתיישב ולכתוב, כי היה לי כל כך הרבה מה.

לפני כשבועיים כתבתי בכתב ידי כשניים וחצי עמודים, ותכננתי לפרסם אותם, אך משום מה לא לקחתי את עצמי והתיישבתי על הכיסא מול המחשב.

אוף, עבר עליי כל כך הרבה.

אני כל כך אוהבת לכתוב, זה סיפוק אדיר. והיו לי כל כך הרבה רעיונות..

אז למה לא כתבתי ?

ככל שהימים עברו התביישתי יותר מהניתוק מהבלוג, והיה לי קשה לראות כיצד אני מתרחקת מהשאיפה לכתוב כל יומיים - שלושה. 

אני רוצה וצריכה לספר כל כך הרבה.

כנראה שהעומס הלימודי גבר עליי וניצח. אבל עתה, מבטיחה. ממחר אני חופשייה. מחר הבוחן האחרון, במתמטיקה. שפישלתי בה כל הרבה. די, אני חייבת לשנס מותניים ולשבת עכשיו שעתיים ורק ללמוד. בכל הכוח. לגמור עם אלגברה בחיוך, באמת.

ממחר, אני אהיה פה. ובשישי או שבת אכתוב סוף סוף. אהיה פה למעני וגם למען קוראיי שמספקים לי אושר.

אני מצטערת ומתביישת בעצמי. אני לא אעשה זאת שוב. 

לפעמים הייתי רוצה להיות אחותי הקטנה.

זו, שלא שמעה מימיה את המילים עוני, בדידות, מסכנות, זקנה, רצח ומוות.

זו הבוכה כאשר היא רוצה כפית או מוצץ. זו הקוראת "הצילו" כשמנסה לעלות על כיסא. 

ולא משנה כמה מסכנים באמת נהיה, תמיד יהיו יותר מסכנים מאיתנו. רק אתמול צפיתי בסרט המתעד כיצד צעירים נורמטיבים לחלוטין רצחו בדם קר צעיר אחר שהכירו ללא שום סיבה, ולפי האשם המרכזי, מפני שלא אהב את המבט שלו בעיניים והתחשק לו לרצוח מישהו.

אני לא באמת מסכנה. אני גם לא מתיימרת להיות כזו. אני יודעת שאני אפילו לא במחצית הסקלה ב"מדד המסכנות" אך בכל זאת, הימים האחרונים לא היו קלים עבורו ואני צמאה לשתף אתכם. 

היום, כמובטח, הלכתי לפגישה עם הפסיכולוגית שאבא ארגן לי. ההתחלה הייתה רגועה (למרות שלה דרך אגב יש מבט מוזר כזה והיא בכלל לא הסתכלה אליי) אך השאלות הפכו עם הזמן לכאלה שלא התחשק לי לענות אליהם כאשר לקראת הסוף קולי הפך לקול בכי ונזכרתי ברגעים האנושיים והצמאים לאהבה של אמי. אלה שנזכרתי בהם גם ביום רביעי שעבר כאשר בכיתי בכי עז הרבה זמן. על כל הדברים שקשה לי איתם. על זה שאני רוצה לישון עכשיו במיטה שלי שנה לכל הפחות. ונזכרתי באימא, זו שמורכבת מבחינתי משני דמויות: האמיתית והרעה המשתלטת עליה. הדמות האמיתית, דמות האם, האכפתית, האימהית, האנושית, הזקוקה לעזרה, שהלכה ונעלמה עם השנים. והדמות השנייה, הלא אנושית ולא הגיונית, שיש לה מבטי שנאה כלפיי וכל דבר שעושה מעורר בי גועל. זו שהלכה והתעצמה עם השנים. 

זה מספיק לי להיום, אני מניחה. אני רק רוצה להיות קצת יותר שמחה. אנעי רוצה לדבר עם אימא. אני רוצה שהיא תגיד לי שהיא מתגעגעת ותדבר בהיגיון. ואני אבכה ואגיד שאני מתגעגעת גם.

המפנה בחיי מתחיל ממש עכשיו ובדרך להגשמה ולא רק בגדר מילים ומטרות.

אתמול, סוף סוף, עזרתי אומץ בכדי ללכת לצופים כמו שתכננתי באופן רציני כבר יותר מארבעה חודשים. זה התחיל מהיריד חוגים בעיר בחופש הגדול, שהתקיים ממש אחרי שעברנו לכאן. היו שם הרבה אנשים מהצופים שניסו לשכנע אנשים להצטרף. ישר הרגשתי שהם שונים מהאנשים שהכרתי פעם איפה שאימא שלי גרה. ומאז, יצאתי בתחושה נורא טובה והרבה ציפיות לגבי הצופים. אך פשוט לא הצלחתי ללכת למקום שאני לא מכירה עם אנשים שאני לא מכירה ולהיכנס... לפני מעט זמן, אולי שבועיים, היה זה יום שישי, והחלטתי שאני הולכת לצופים היום. מצאתי את השבט בפייסבוק אך מחוסר תשובה עד הפעולה לא הלכתי. גם שם ענה לי אדם נחמד ואתמול התקשרתי לטלפון של מרכז הפעילים שהוא נתן לי. ובאמת הלכתי. מיד פגשתי את האיש ששוחחתי איתו בטלפון והכרתי כמה נחמדות בנות גילי. כמובן שלא צחקתי מכל הבדיחות שלהן אך הן התייחסו אליי מאוד יפה וקיבלו אותי באהבה. הן הציגו אותי לעוד ועוד אנשים והתלהבו לשמוע איפה אני לומדת והזכירו איזו ילדה בכיתה י"ב שלומדת גם היא בבית ספרי, ומסתבר שגרה באותו העיר. לא היה לי קל לנוכח העובדה שלילדים הללו יש הרבה מכנה משותף. הם לומדים ברובם באותו הבית ספר ומכירים ודאי שנים. אני מקווה שעם הזמן ייווצר לי גם קשר כזה עם אנשים ואולי גם אני אמצא את מקומי שם, וגם ליד הבית יהיו לי חברים שאוכל לפנות והתייעץ איתם בעת הצורך, ואולי אפילו לצחוק. אני בכל זאת מקווה שיהיה לי גם תפקיד בשבט, ולא כמו שהיה אתמול רק 'צחוקים' ואז המסדר. (בשבט שהייתי ביסודי קראו לזה מפקד דרך אגב.) יש לי הרבה ציפיות לגבי העתיד ואולי אוכל להגשים כאן עוד חלום בדרך ללהיות ילדה רגילה ומסופקת. אני מצפה כבר ליום שלישי, לפעולה הבאה, מבטיחה לעדכן !
נ.ב. – מסתבר שאבא מצא לי פסיכולוגית ואם נשיג את האישור של אימא- אפגש איתה כבר ביום שני.
אז, בקרוב כנראה אוכל להגיד שאני בצופים (אולי אפילו צופיפניקית) ! מקווה שהציפיות ייצאו לפועל

לו רק הייתה לי מפת אוצר,

הייתי כה מאושר.

והמפה הייתה מדריכה אותי למקום הטוב בעולם, בו הייתי המאושר באדם.

הייתי עוקב אחר המפה, נקודה אחר נקודה ושלב אחר שלב.

ובעקבות המפה הייתי עוזב את הכול.

סופר את מספר הצעדים מבלי להביט לאחור.

הייתי עובר דרך גבעות והרים,

דרך מערות ועמקים.

ונתקל באנשים שאיני מכיר.

אנשים טובים ואנשים רעים, טובי לב וקנאים.

והייתי עובר דרך נהרות וימים.

וכאשר הייתי מגיע לחוף ודאי הייתי נתקל בשודד אכזרי,

המבקש את המפה, ללא כל מטרה.

רודף בצע הוא ודאי היה, מאמין שכסף וזהב יובילו אותו אל האושר המושלם.

והייתי בורח, מסתתר ובוכה. אך מגן על המפה מכל אויב.

ולצדי היו גם כמה חיות עם נשמות טהורות, המגנות עליי מפני הרע ומוליכות אותי לטוב.

ובכל פעם שהייתי ניצל מהסכנה, הייתה נפרדת ממני החיה לשלום ומכינה אותי לקראת האתגר הבא.

ובמלות 5 שנים למסעי, הרגשה רעה נפלה בחלקי. והמפה הובילה אותי פתאום, למקום מאוד מוכר.

 אך המקום היה נראה עזוב ובלוי. וריק מאדם. אך לא, זה היה הבית שעזבתי לפני 5 שנים ומאז נעלמו עקבותיי. ואמי החולה שכבה במיטה. הסובלת מכאב נפשי קשה, על בנה שעזב. ורגשות אשמה אותה הציפו מדי יום מאז שהאמינה שנחטף או נרצח כי לא שמרה עליו כמו שאימא צריכה לשמור.

וכאשר נכנסתי לחדרה, היא כבר לא הכירה אותי. היא לא כעסה ולא צעקה כי לא יכלה. והייתי צריך להשיב לה את הזיכרון שעזב. ופתאום נשמע רעש חזק. ונשאבנו שנינו את תוך הברק. והבנתי שאנו יושבים על המפה. שלקחה אותנו ליעד האחרון. האושר המושלם. המפה לקחה אותנו 5 שנים אחורה. לבית שהיה לנו פעם. והייתי באמת המאושר באדם. היה זה האושר המושלם. ואמי ואני ישבנו מדי יום יחדיו. וצחקנו ופטפטנו בלי הפסקה.

והמפה ? מסגרתי אותה ותליתי בחדרי. לא יהיה עוד ילד בעולם שיחווה את מסעי. ובכל יום מאז, כאשר אני מתעורר, אני מביט במפה ומעריך את מה שיש. כן כן, עתה אני יודע, אני ילד בר מזל. זה האושר המושלם. ואושר המושלם מורכב מטוב ורע.

וגם לכם, בפנים בפנים בלב, יש מפת אוצר. המובילה לאושר המושלם שלכם. שאם תסתכלו עמוק עמוק, עוד יותר מהמקום בו נמצאת מפת האוצר, שם בדיוק, בחדרון קטן, מסתתר לו האושר המושלם.