שתיקה רועמת

מעניין אותי אם יש דבר כזה גורל. לעיתים אני מקווה שכן, כי זה מוכיח שמה שאני עושה נכון והוא לא היה נתון רק בידיי. הרי יכולתי להיות עכשיו, בבית ספר הקודם שלי, שגם הוא נחשב קשה ובעל שם טוב, זה שבכיתה ח', השנה האחרונה שלמדתי בו הוצאתי בשתי התעודות 100 בכל המקצועות (חוץ מימאות וספורט..) בלי מאמץ. שם הייתי נשארת עם חברותיי המקוריות, המלוות אותי מכיתה א' לפחות (חלקן אף מהגן) והייתי בטוח מצליחה יותר בלימודים. הייתי קמה כל יום בשבע וחצי, ולא בשש ורבע, וחוזרת מבית הספר בשתיים וחצי לכל היותר, ולא בחמש. ובבגרויות הייתי מצטיינת בטוח.

אך בכל זאת, אם הייתי נשארת, החלום שלי לא היה מוגשם לעולם והייתי ודאי חושבת כל חיי מה היה קורה אם הייתי עוברת. ובכל מקרה בכיתה י' כל העסק הזה של חבורת הבנות הטיפשית הזו היה מתפרק ואולי הייתי נותרת ללא חברים ולא בטוח שהייתי גם מוצאת חדשים בחברה הפלצנית הזו. (זו לא רק סטיגמה, זה מוכח.)

ואני זוכרת שבשנה שעברה היו כל הזמן שואלים אותי אם אני מרוצה ובאמת שלא הייתי יודעת מה להגיד. באמת שלא ידעתי. הרי לא ממש מצאתי את עצמי ולא התחברתי כל כך מהר כמו האחרים, ועד היום אני מוצאת את עצמי יוצאת מהשיעור ומחפשת מישהו (בדרך כלל מכיתה אחרת) להסתובב אתו בהפסקה. הייתה תקופה בשנה שעברה, בכיתה ט', שכבר הצלחתי לשכנע את עצמי שאני שלמה עם המעבר, בעיקר כי ראיתי איך החבורה הזו מהיסודי מתפרקת והבנתי שבעצם בכלל לא הייתי חברה של רוב הבנות שם. וגם הייתה תקופה שהסתדרתי יותר מבחינה חברתית.

אך השנה, שבו ועלו סימני השאלה. המשפחה של אבא עברה לגור בעיר דרומית יותר ועכשיו גם אני, בקביעות. אשתו של אבא אמרה שיכולתי ללמוד בתיכון כאן, לקום בשבע וחצי כל בוקר וללכת ברגל לבית הספר והיו לי חברים כאן. לא יכולתי להתמודד עם סימני שאלה נוספים וניסיתי להדחיק את המחשבה הזו ממוחי. בעצם, הבית ספר בו אני לומדת עכשיו הוא בעל שם ובסך הכל, אני אנסה לקחת בפרופורציות- התיכון לא יקבע לי את כל החיים.

בכל זאת, יש לי שאיפה גדולה שיכולה לשפר בצורה משמעותית את שמחת החיים שלי, והיא- הצטרפות לצופים. בשביל רבים הצופים הם מסגרת שלא מתאימה להם ובשביל רבים הם כל החיים. מעולם לא השתייכתי לאחת מהקבוצות הללו. הייתי בשבט שליד הבית מכיתה ד' ועד ו', ובז' ניסיתי לשכנע את חברותיי להישאר בצופים אך ללא הצלחה. כעת, בעיר החדשה, אני שואפת שיהיו לי חברים. כאלה שיגורו ליד הבית שלי ואוכל לדבר איתם כשאצטרך, כאילו עברנו את הילדות ביחד, או לפחות תקופה מסוימת. אני רוצה שתהיה לי חברה טובה, אולי אפילו שתיים, שגרות במרחק הליכה ממני. אני לא מבקשת יותר מזה. יהיו לי חברים שאוכל אפילו לבלות איתם לפעמים. שאותם אראה מעבר לשעות הלימודים, שגם לי יהיו חברים שהם לא מבית הספר.

אמנם, לא אגשים את חלומי להיות מדריכה בצופים (מה ששמעתי שאינו נחשק כמו החלום להיות מדריכה, אך בכל זאת, לא זכיתי לחוות זאת על בשרי) אך תהיי לי מסגרת חברתית שהיא לא בית הספר. מסגרת שאשקיע בה מזמני ואקבל חברות נורמלית בחזרה, ואולי אפילו אצחק. אשכח מהשגרה הסוגרת עליי ואולי אפילו – אהיה פחות בודדה כמו שאני מרגישה.
אסור לשכוח שאני כן חברה החל מהשנה בתנועה בשם " כנפיים של קרמבו " – בה החונכות של שיר, ילדה בת 17 'הסובלת' מפיגור שכלי ומתנהגת דומה לאחיי הקטנים בני ה-3 ו-4. (דימיון מדהים, דרך אגב). גם זה מוסיף לי הרבה ואני מבטיחה להרחיב בהמשך.

החיים מובילים אותנו למצבים בהם אנחנו חייבים לעשות המון בחירות גורליות, מבלי לדעת עד כמה הן עלולות להשפיע ולגרום חרטות או הגשמת חלומות בעתיד. כעת אני נתונה במסע בו יש המון דרכים ואני רק צריכה להחליט לאן ללכת, מבלי לדעת לאן אגיע ובמה איתקל בדרך. ייתכן שזה יהיה מבוך בו אעבור באותן נקודות שוב ושוב.

בכל מקרה, אני מניחה שלאף אחד אין תשובות למה שאני מחפשת, ואף אני בעצמי לעולם לא אדע. ואולי, אם אני באה מנקודת הנחה שהגורל מחליט בשבילי, ההחלטות נעשות בצורה פשוטה יותר ואיני מרגישה שהכול על כתפיי.

וכעת, אני נתונה בפתיחתה של שנה חדשה וודאי עוד המון החלטות גורליות נוספות. עליי לקחת הכל בקלות הרי יום אחד הכל ייגמר. אני צריכה להבין שעליי לעשות בראש ובראשונה מה שעושה לי טוב, לחשוב יותר על ההווה ופחות על העתיד והעבר כמו שבחיים-לא חושבים על מה שיבוא אחריהם. 

שתהיה שנה אזרחית מוצלחת עם בחירות שנעשות בלב שלם ! 

היום בדיוק, חודש מאז שפירסמתי את הפוסט הראשון שלי.

במהלך החודש הזה פרסמתי 13 פוסטים והיו 2,124 כניסות לבלוג, בעיקר בזכות הפוסט שפורסם במומלצים (אחרי שבועיים בלבד בישרא!)-http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=822848&blogcode=13587550 (התחלה חדשה)

הבלוג הפך לחלק משמועותי בחיי ואין יום שאיני חושבת עליו. מקשה עליי שאני לא יכולה לכתוב כל מה שאני רוצה ועובר לי בראש מכמה סיבות:

- ייתכן שאנשים שמכירים אותי ואני לא רוצה שיקראו את הבלוג מפני שהוא כל כך אישי יתקלו בו ויזהו אותי וזה מגביל אותי.

- יש דברים שחשוב לי שאנשים יקראו ולכן אני לא מפרסמת בתדירות גבוהה.

- יש לי חשש לא פוסק שמתישהוא אני אפסיק לדעת לכתוב, למשל, שאני אכתוב פוסט לא מעניין ואנשים יפסיקו להתעניין. (ולכן אני חושבת לפני כל דבר שאני מפרסם להבדיל מיומן אישי.)

יש לי המון ציפיות להמשך הדרך שלי בבלוג, ואני מעוניינת להרחיב את תחומי העניין בו (נוסף על כתיבה) בקרוב על ידי פרסום ציורים שלי הקשורים לטקטסים שכתבתי ועצמאיים ואולי גם תמונות שאצלם. (מחר אני אפרסם כמה איורים לסיפור שפרסמתי וכתבתי אתמול ונורא חשוב לי שתקראו כי הוא אחד הדברים שאני מאוד שלמה איתם שכתבתי-http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=822848&blogcode=13610947)

כמו כן אני רוצה להודות לכל מי שקרא והקדיש את זמנו בכדי להגיב ולחמם את ליבי, אין לכם מושג כמה זה חשוב לי.

מילים מדהימות ולחן מדהים- http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=4N3N1MlvVc4

שלכם לעוד חודש לפחות ;) ,

~VENUS~ ♥♥♥

פעם הכרתי ילדה אחת שאהבה נורא את הירח. כל לילה לפני השינה היא הייתה מברכת אותו בברכת לילה טוב ומנשקת אותו נשיקה גדולה שהאהבה הביאה אותה עד אליו.

הילדה הזו אהבה לשוחח אתו על כמה שעבר עליה ביום החולף והוא היה שומר עליה מהחושך. כשהיא הייתה עצובה היא הייתה מביטה בו וחושבת על מה הוא עושה עכשיו ואם עוד אנשים עצובים מסתכלים עליו עכשיו, נרגעת מאורו הלבן כשלג והמסתורין שלו.

ואתו היא הייתה נרדמת וכשהתעוררה מאור השמש הצהוב כאדמת המדבר היא הייתה נזכרת בירח ובחלומות. וכשהייתה הולכת לבית הספר לעיתים היא דאגה לירח שכל כך רחוק ממנה עכשיו, נמצא בצדו השני של העולם. היא חשבה שבטח עצוב לו שכל הזמן חושך ולילה ותמיד קר לו והאם יש לו אימא לבנה שמכסה אותו כשקר לו כי הוא נראה עירום, ומי שומר עליו מהחושך ? והאם גם בקצה השני של העולם, כאשר השמש זורחת בחצי הכדור הצפוני, האם גם שם יש לירח חבר או חברה הכי טובה שמשתפת אותו בכל סודותיה והוא מאזין ועונה בשתיקה. לפעמים היא קיוותה שלא כי היא רצתה שהוא יאהב רק אותה אבל לפעמים, כשהיא הרגישה בודדה היא קיוותה שכן כי הירח הוא חברה הטוב והיא הרי צריכה לרצות שיהיה לו טוב ושהוא בעצמו לא יהיה בודד ועצוב.

וכשעלה שוב הליל היא שיתפה אותו בסודותיה ומחשבותיה אך מעולם לא סיפרה לו כמה משמעותי הוא בחייה.
ולילה אחד כאשר שכבה במיטתה והביטה אל עבר השמיים מבעד לחלון הפתוח, רוח פרצים העיפה את שערה, אך רק את הירח, שנמצא כה גבוה בשמיים, היא לא הנידה כלל. איזה חזק הירח, ודאי, חשבה. והאם ליבו חזק כפי שהוא נראה מבחוץ ? לא מראה את פרצופו ולא שום הבעה. הוא כל כך מופנם. והיא ניסתה לשאול שאלות, אך הוא לא אמר מילה. ויום אחד, כאשר ממש הייתה צריכה חבר לשיחה, היא לקחה סולם גבוה גבוה מהמחסן אך לא סיפרה על כך לאיש. היא הניחה את הסולם מחוץ לחלון ועלתה מדרגה, מדרגה, אט אט. אך ככל שעלתה, במקום לגדול, הירח לא השתנה- אף לא במידה קטנה. וכאשר הייתה כבר ממש גבוהה, הוא לא טרח אפילו להושיט את ידו לקראתה. והיה לה קר, ממש קר, והרוח הניפה את שערה, וזה, הירח, לא עשה דבר ואפילו לא ענה בשתיקה. היא בכתה כל הליל, בשקט רועם מחוץ לחלונה. הירח לא הקשיב למילותיה. מאז היא באמת הייתה בודדה בעולם. הוא ודאי מצאה ילדה חדשה, קטנה וחמודה ומסכנה. ואותי הוא כבר לא אוהב. הילדה הייתה מאוד עצובה, ומאז את חלונה תמיד סגרה. את הירח היא זכרה, ולא כעסה. כנראה יש סיבה שאיש אינו אוהב את זוהי הילדה. והילדה לנצח הייתה בודדה, גלמודה, ערירית. והיא הזדקנה לבדה. ובהיותה בת 80, חלתה העלמה, אלמנת הירח. ויום אחד, בחצות הליל, היו אלה רגעיה האחרונים. ולפתע, רוח חזקה בעתה בחוזקה, והחלון הסגור- נפתח לרווחה. והיא שמעה קול. כן, היא הייתה בטוחה. קול שונה ולא מוגדר, בשפה לא מוגדרת. שפת הירח. והירח בכה דמעה שקטה, והבטיח לה בלחש שזהו לא הסוף. וברוח חזקה, היא נשאבה בסערה. אל הירח, המסתורי, הבודד כמוה. זה שלא הסכים לקבלה כשהייתה ילדה. והוא לקח אותה אתו, לעולם אחר, ביקום אחר. במקום לא מוגדר. ומאז היא לא הייתה יותר בודדה. היא הייתה מקשיבה בכל לילה לילד או ילדה עצובים, בחצי הצפוני או הדרומי של כדור הארץ. ולא אמרה מילה. והייתה מהנהנת בשתיקה רועמת. וכל ילד אהבה היא כאילו היה בנה שמעולם לא זכתה לו. והירח היה אישה. והיא אהבה אותו אהבה מעולם לא ידעה. והילדה הזו לא מתה בודדה. כי היא הייתה עם הירח, אהבת נפשה.  והיא גם למדה לא לנטור טינה, למי שהייתה בטוחה כל חייה שנטשה. ובלילה לא הייתה עוד עצובה, ובכתה רק מאושר ושמחה. ומעולם לא היה לה קר.

ארגיש ודאי פיספוס על החיים אליהם לא זכיתי.

אחשוב על המקום שהיה יכול להסב לי אושר אך לא זכיתי לראותו.

על כל הדברים הנפלאים והקסומים, ואלה שפחות. כל השאלות שכלל לא אוכל למנות, שמטרידות אותי מדי יום, ולא הצלחתי למצוא להן תשובה. וגם בלי שהעולם ייגמר גם ודאי לא אמצא. 

כל הדברים שרציתי לעשות ואלה שרציתי שיישארו מאחוריי. ורק אולי אבק יישאר אחריי. 

אחשוב על כל האנשים שכה רוצים לחיות מבלי לדעת כלל ממה הם כל כך מפחדים. מהמוות. אולי כי אינם מכירים דבר אחר. ואולי בעצם, אם מחר יהיה סוף העולם, יכולתי להכיר דבר אחר. חדש. שמרתק את כל החיים. ואולי המוות יהפוך לחיים והחיים למוות. 

ואולי משהו חדש יתחיל. עולם חדש. 

ואם יהיה מחר סוף העולם,

לא יהיו עוד מדינות, ומפלגות. ומלחמות, וריבים, ומכות. ולא יהיו גם בני אדם. שהורסים את מה שבנה אותם. ויהיה סוף סוף שקט. אולי לנצח. אולי לרק כמה מיליוני שנים.

אולי אנו רוצים להאמין שמחר יהיה סוף העולם כי כבר אין לנו במה להאמין וכל יום הוא בעצם ציפייה ליום טוב יותר שעתיד לבוא. אולי צריכים הפסקה. לנוח. בלי לחשוב על דבר. אולי צריכים להשאיר את הטבע לבד, ולתת לו הזדמנות להתחיל הכל מחדש.

מחר זה יהיה, סוף העולם.

סוף לצמחים, לחיות ואף לאדם.

יהיה זה סוף לסבל, לעוני, לרעב.

לתבע, לבצע, לכל רוצח וגנב.

סוף לרשע ולשחיתות.

סוף לבכי ולבדידות.

לכל פושע, למי שכינו "חולה בנפשו"

וכל מי שאשם וזה שהוכיח חפותו.

יהיה זה סוף לאושר, לשמחה. 

לשינה, למנוחה.

קץ לאדמה, לסיפורים ולבדיחות, לשאלות ולחידות.

לרדיפה אחר הצדק, השלום, והבריאות.

לא ילחצו עוד על ההדק ולא נשמע כל יריות.

לא תהיה זו מלחמה,

בין בני האדם.

תהיה זו מלחמה, נגד הבריות.

כזו, בה אנחנו- כבר מפסידים מראש.

נגד עולם שנמצא פה מילארדי שנים- כך אנחנו,

בני האדם, 'הגאונים', טוענים.

סוף סוף נבין מה המשמעות של להיות אנשים.

נבין עד כמה שאנחנו מאמינים,

שאנחנו כה מיוחדים, גל אחד של סוף,

ונהיה - כאבנים.

בעצם, לא נהיה דבר.

אפילו, לא אפר.

לא יותר מזיכרון ישר נושן, 

שייעלם תוך שניות ספורות,

עם הפסקתם של מילארדי לבבות.

נתנחם בכך שלפחות, 

העולם ייגמר בסולדריות גמורה. 

עם רצון של אנשים, להישאר נושמים, 

מבלי להבין את משמעות החיים.

לא יהיה לנו קבר

ולא יתאבל עלינו אדם.

וגם למודעות אבל, 

לא נזכה כלל וכלל.

לא יהיה עצב, ולא שמחה,

לא אהבה ולא שנאה,

הכל ייגמר - כלא היה. 

כן, כן, ממש עוד מעט, 

סוף סוף יהיה זה הסוף,

סוף העולם.

לאימא.

קשה לי כבר לקרוא לך אימא במציאות, אך בכתב אני עוד מסוגלת.

לאחר שהתקשרת אתמול, ואמרת לי פתאום שאני הדבר היחיד שיש לך ושתלכי לבית משפט, לא יכולתי להמשיך בשגרה היותר חביבה שנכנסתי אליה בימים האחרונים, כשסוף סוף חשבתי על עצמי וביליתי עם המשפחה שאוהבת ותומכת בי ואחרי הרבה זמן גם פגשתי חברות.

שוב שמעתי את קולך וראיתי אותך בראשי אחרי שניסיתי לשכוח. רק לזמן מה. ולשמוע את קולך, הכועס, המזלזל, שמתיימר להיות כה מסכן, לא, זה לא עשה לי טוב. מיד סבתא שאלה עם הכל בסדר ושוב הבנתי שלא יהיה לי פשוט, ונזכרתי שעשית לי רע.

אני גם נזכרת בימים טובים יותר, כשהיית לוקחת אותי להצגות, משחקת איתי ובוכה לי על הכל. מגיל קטן שיתפת אותי בכל כך הרבה דברים שלא הייתי צריכה לדעת. היית תמיד מספרת לי דברים על אבא, מסיטה אותי נגדו ללא הרף, למרות שגם עכשיו אני בטוחה שהאמנת בדברים שאמרת ולא ניסית לשקר או להסיט אותי במכוון. תמיד היית אומרת לי שיום אחד אני אבין כמה את מסכנה וכמה הוא, אבא ומשפחתו הם הרעים. היית קוראת להם צבא ולימים גם אותי שייכת לצבא הזה, ולא פעם היית קוראת לי ולאבא נאצים. ולכן יש לי רטייה כה גדולה מהמילה הזו, וכמובן מתוך כבוד עצום למשפחתנו ששרדה את תלאות השואה.

אך תמיד, תמיד ידעתי שאת אוהבת אותי אהבת אמת. הייתי שומרת את כל מה שהייתי חווה בלב. אף אחד לא ידע. כל הבכי והעצב שחוויתי, ועצם היותר מטפלת ללא תואר באישה כמוך מגיל צעיר. תמיד פחדתי. פחדתי שיעשו לך משהו. ולאבא כמובן לא סיפרתי. תמיד הגנתי עלייך מפניו ולא סיפרתי לו כלום, וגם הייתה בטוחה בתור ילדה קטנה, שהוא לא יודע ולא מבין שאני מגנה עלייך, הרי הוא עבר בטלפון את מה שאני עברתי בבית. אני זוכרת כמה היית מקללת אותו בטלפון שעות וסוגרת את הדלת, ובטוחה כנראה שאיני שומעת. הייתי שומעת מילים שאפילו הילדים הכי מופרעים בכיתה לא שמעו מעולם. הייתי בוכה ואת היית בוכה. והייתי מבקשת שתפסיקי, שזה לא טוב לי. היו תקופות טובות יותר, שהיית מקשיבה לי. אני זוכרת יום אחד, ביום שחזרנו מאשפוזי בבית החולים לאחר שהייתה לי התקפת אסטמה. לבשתי שמלה סגולה והייתי בת 6 אני חושבת. לא היה לך מצב רוח טוב וסיפרת לי כמובן איך אבא נטש אותך אחרי דיכאון לידה. נטש אותי ואותך. ואיך לא היו לו רחמים והוא צעק לך "מגורשת, מגורשת, מגורשת." ואני זוכרת את הפנים שלך כשאמרת את זה. ואיך סיפרת לי שאף אחד לא בא לטובתך בבית המשפט וכמה את מסכנה. ביום הזה התקשרתי לאבא ואמרתי לו "אני שונאת אותך, אני שונאת אותך." בבכי. את זה לא אשכח. ותמיד הגנתי עלייך, חששתי שיעשו לך משהו, שייקחו אותי ממך ולימים גם חשבתי שיכולים לשלוח אותך לכלא. תמיד אמרת שיש לך רק אותי וגם היית מספרת על האנשים הרעים ממשרד הרווחה שלא מטפלים במקרים האמיתיים שצריכים אותם.  אלה האנשים שביקרו בבית הספר שלי בשנה שעברה ושבוע אחריהם גם המשטרה. זו הייתה הרגשה נוראית ואף על פי שהמצב כבר הידרדר שנה שעברה והיה לי נורא קשה, לא סיפרתי להם על הקללות והכחשתי בכל תוקף אלימות או דיבורים קיצוניים. החוקרת כתבה כל מה שאמרתי וכשדיברתי חשבתי רק עלייך ולא על עצמי. וכשנודע לך על כך כשמצאת פתק עם מספר הטלפון של משרד הרווחה שאותו זיהית, לא התעניינת בשלומי אלא צעקת שלא סיפרתי לך ושתראי להם מה זה.

בשבוע האחרון נודע לי שהייתי אמורה לגור אצל אבא כאשר התגרשתם. הרבנים, כך נודע לי, אמרו כי את לא מסוגלת לגדל אותי וכי אבא יהיה אב חד-הורי, ובחולון כבר רשמו אותי לגן והשיגו מטפלת מבת-ים. אך את, הבאת צו מפסיכולוג המוכיח כי את מסוגלת לגדל אותי. הרי אהבת אותי כל כך. הייתי הכל בשבילך.

ועכשיו, איפה האהבה הזו מתבטאת ? הרי אני כל מה שיש לך. איך זה מתבטא? בקללות שלא נגמרות, ההעלבות, המבטים הנוראיים ונראים כשל אדם חסר לב, את, את היום, וכך אני אומרת לך, את מישהי אחרת. אני רואה בזיכרוני את אמי כאישה אחרת. זו שהייתה פעם. ואני אומרת, לא. זו לא אמי ומתפללת שיום אחד תוחזר לי זו שאהבה אותי אהבת אמת. עכשיו, כשהגענו למצב שכל דבר שאת עושה פשוט דוחה אותי. המראה שלך, הקול, ההתבטאות והמילים. אני מסתכלת עלייך ולא רואה ויתר מאדם זר שמתעלל בי. וכעת גם נודע לי שהבעייה שלך התחילה עוד לפני הלידה, כלומר לא היה זה דיכאון לידה כמו שתמיד אמרת. אני לא יכולה לסמוך עלייך יותר.

ועכשיו, איך האהב הזו שהייתה מתבטאת? כאשר אני מעזה סוף סוף להשתחרר, וכמו שאת תמיד היית אומרת, משחררת גם אותך מהעול, מהייסורים והסבל הרב שאני גורמת לך, לפתע את מבקשת לחזור להסדרים הקבועים ורוצה ללכת לבית משפט? הרי את כל כך סובלת ממני, וחושבת שאהיה רק מאושרת אחרי שאת תהיי בקבר, את אומרת. ומצד שני את אומרת ההפך, שאני אלמד את הלקח אחרי שתמותי, שאבין מה עשיתי וזו תהיי הנקמה שלך. ושוב לעיתים את אומרת שלא תתני לי ולאבי לרקוד על קברך ולכן כבר מזמן חתמת לי על מכתב בו כתוב שלא אוכל להיות בקבר שלך. ואת רוצה ללכת לבית משפט ? את הרי כל כך סובלת ממני.

ולמה את צריכה לעשות לי את זה? אם את אוהבת אותי, אני מבקשת בכל לשון של בקשה, שלא תלכי לבית משפט ותתני לי מעט מנוחה. אמרת כל כך הרבה פעמים שאני כבר אעבור לגור לאבא אם זה מה שאני רוצה ושלא תצטרכי לסבול. אני לא אוכל לעמוד בלחץ הזה וכבר שנים שחולפות לי תמונות בראש וסיוטים על הדבר.
מעולם לא רציתי לעזוב אותך. הרי תמיד האמנתי שאני חשובה לך והייתי אשת סודך כל השנים. אך לא יכולתי להתמודד יותר עם הקללות הבלתי נשנות והמבט שלך בעיניים. כבר לא הקשבת למילה שיצאה לי מהפה והייתי מזלזלת בך. הייתי נגעלת. לא היית מוכנה עוד להקשיב לדבר שאמרתי בהיגיון ובהחלט כבר האמנתי בכל ליבי שאינך שפויה או שאמי היא אישה רעה. אני מבקשת שתעזבי אותי מעט בשקט ותסכימי שיטפלו בך. אני דואגת לך ואעשה כל שביכולתי על מנת שגם משפחתך תתן את הכלים לטפל בך. רק בבקשה, תסכימי. תוכלי להיות מאושרת שוב וברגע שתתאפסי על עצמך מעט ותתאוששי מהמצב הנורא הזה והאישיות הזו שהשתלטה עלייך אני אבוא בריצה, אני מבטיחה. כאשר תהיה לי אימא, שתוכל לטפל בי, ולא אני בה, אישה רציונלית יותר ואנושית, אני אבוא ואבכה בחיקך. וחשוב שתביני, שלא משנה מה, אני אוהבת אותך ותמיד אוהב. אפילו ברגעים שאת מפנה כלפיי שנאה כל רבה, כמו באחד המסרונים ששלחת לי: " את אכזרית. את נהנית שרע לי ושאני בודדה. את מרשעת. הרסת את חיי. אנשים נחמדים שהתייחסו אלייך יפה ואת חירבנת עליהם כמו שחירבנת עליי. את מפלצת מרושעת. מרשעת."- אני מנסה להיזכר בבנאדם שהיית פעם. למרות שהיית קשה וההתנהגות שלך הייתה משתנה מן הקצה אל הקצה בדקות, היו תמיד איזכורים לנשמתך. בשנה האחרונה הייתי מסתכלת על תמונת ילדותך ולא מאמינה שילדה שכזו יכולה להפוך להיות את. אני מחכה לרגע בו תהיה לי אמא אמיתית. תמיד נשבעתי שאני אהיה אימא טובה, לא כמוך. אבל אני מאמינה שהמצב יכול להשתנות ואם תדבקי גם את בטיפול ולפחות לא תירתעי ותסרבי, נוכל להיות אימא ובת שוב. תזכרי שאני אוהבת אותך. גם את לא חושבת בקומץ של היגיון. אני מבקשת שתנסי לחשוב לפני מעשים ולא תעשי אותם ישר, ואני בטוחה שבתוכך גם את אוהבת אותי מעט ממה שאהבת פעם. תנסי לחשוב עליי. אני בתך ולא ההפך. ואם תטפלי בעצמך אני מבטיחה שאנסה לשנות גם את עצמי, להיות יותר מסודרת ואחראית ואולי אפילו לשים את העבר מאחוריי.

אני תמיד אזכור את האימא שאהבה אותי ואני רואה אותי ברוחי בכל יום ויום. אני לא רוצה שתהיי עצובה ובודדה. עזרי לי שיהיה לך טוב, ואז יהיה טוב גם לי. גם אם אגור אצל אבא כל חיי (עד שאגור לבדי כמובן) לעולם לא יהיה מאושרת והפצע לא יגליד לעולם. אנא, אני רק ילדה. אל תהרסי את ילדותי שיש בה גם כמה זכורנות טובים בים של עצב וניסיון לתקן הכל.

אני מבקשת, תטפלי בעצמך ותעשי גם אותי מאושרת יותר. אני לא רוצה וגם ברגעים הקשים ביותר , לא רציתי את רעתך. הגיע הזמן שתביני שכשתהיי מאושרת או לפחות שמחה מדי פעם ואפילו, פשוט לא אדם שרואה עצמו כמסכן גמור, אהיה ילדה מאושרת יותר וקרובה יותר ללהיות רגילה, ואולי אפילו הפצע יגליד בהדרגה.
נסי לשמוע את קולי.

שלך לנצח, אני.

כבר יממה שלמה שאני מתכננת לכתוב את הפוסט הזה.

חיכיתי לזה בקוצר רוח, אתמול, עד שהלכתי לישון, ומהרגע שפקחתי את עיני בבוקר.

עכשיו, ללא כל ספק, אני פותחת פרק חדש בחיי.

חזרתי אתמול מלילה אצל בני הדודים. תמיד כיף לי אצלם ואני שמחה. והם הציעו לי הצעה מפתיעה ומרגשת שאני כבר אספר עליה.

אבא בא לאסוף אותי ב-10 בערב, ואחרי הרבה צחוקים על גור ואוח ועוד כמה יצאנו בסביבות 11 וחצי לבית של אימא שלי, לקחת דברים.

ידעתי שהיא לא בבית, כי היא הרי עובדת בלילות בימי ראשון, אך מהיותי חרדתית לשלומה הייתי חייבת לשמוע את קולה, כי כמו שתמיד הייתי בשבילה דמות אימהית, רציתי לדעת שהכל בסדר.

התקשרתי ושמעתי את הקול שלה. היא אמרה לי שזו שעה עמוסה ומה איתי, מתי אני באה ומה אני מתכננת. 

יכולתי שלא לומר, אך אמרתי לה שאני ואבא בדרך לקחת דברים והיא אמרה שכמובן התקשרתי בשביל לוודא שהיא לא תהיה שם, וכשאמרתי שרציתילדעת שהכל בסדר, היא אמרה "מה, שאני חיה, אם הייתי מתה היית קוראת על זה בעיתון".

ב-12 בלילה, חנינו בחניון מאחורי הבית ויצאנו לכיוון הבניין. לא היה לי קשה לנשום כי בדיוק לקחתי משאף.

עלינו לדירה. כאשר פתחתי את הדלת כהרגלי הסתכלתי ימינה ושמאלה בחשדנות וגיליתי שהכל נשאר כשהיה. 

הלכנו לחדר ולקחתי במהירות כמה בגדים מהארון, כאלה שאני באמת הולכת איתם. חיטטתי בכל המגירות בחדר, לקחתי מזכרת אחת קטנה שהייתה על המדף, עוד פיג'מה, בגדים לבר מצווה שתהיה רק עוד כחודש, וזוג נעליים. אבא שאל אם זה הכל. היה הרי מאוד מאוחר ואבא צריך לקום נורא מוקדם.

אמרתי רגע, ומיהרתי למזנון שעליו יושבת הטלוויזיה. פתחתי במהירות את המגירה הראשונה, בה נמצאות כל תמונות ילדותי שאמא תמיד הקפידה לפתח אבל רק מעט תמונות זכו להיכנס לאלבום האחד והיחיד שיש לי, שהוא האלבום הסמוך לתקופת לידתי.

לקחתי את אחת השקיות הבולטות שהיו במגירה, בה מתוך מישוש הרגשתי שבתוכה היו הרבה תמונות, כמה שהזמן הקצוב אפשר לי לשאת. 

התהלכי לקצה לקצה של הבית בוכייה, כי הרי איני יודעת מתי אהיה בו שוב ואבא פשוט לא עשה דבר, כי ודאי חשב שעדיף לא לומר כלום. התכוננו ללכת. רצתי לחדר המשחקים ובין עשרות ספרי ילדותי המונחים על המדפים בעודם שמורים היטב, חיפשתי במהרה ספר מסויים, ואז מצאתי אותו. "נעם מחפש זכרונות". הספר שאמא שלי אהבה ביותר ובהשראתה גם אני.

זהו, אמרתי לאבא. לקחתי בושם, תרחיץ פנים ואת הפלטה שאני אמורה לישון איתה בלילות, והלכנו. נפרדתי בשקט מהבית ווידאתי שלא השארתי שום דבר חשוב. 

עזבנו.

אולי לתמיד, אולי לתקופה קצרה.

איני יכולה לדעת אם זה היה הפיתרון הנכון.

רבים יגידו שלא הייתה ברירה.

כעת, השארתי את ים הזכרונות מה-15 שנים האחרונות מאחוריי, ואולי כך גם השארתי את אמי, זאת שאולי לא שפוייה בנפשה, זו שעשתה כל כך הרבה צרות, שעכשיו אולי, באמת אין לה אף אחד. והיא, היא חושבת שהיא בסדר. ככה היא אומרת. זו, שהייתי פעם כל עולמה. שהייתי בתה יחידתה. אך זו, זו לא גידלה אותי כהלכה. גרמה לי לכל כך הרבה רגשות, מחשבות, פחדים והבנות, שלא הייתי אמורה להכירם כלל.

האם אני מצטערת ? לא. 

היו לי כל כך הרבה רגעים קשים בחיים, בכי שישב לי הלב, או שהתפרץ. אך אני לא בחרתי, וגם לא הייתי מבקשת לבחור בדיעבד. עכשיו אני בוחרת. ואני לא מאשימה אף אחד. 

החיים שלי עכשיו בידיים שלי, ועכשיו, ברגע זה, אני באמת מאמינה, שיש אנשים בעולם הזה שאכפת להם ממני. כן, ממני. ורוצים שיהיה לי טוב.

ואך עדיין, אני, חלק ממני, אומר לשלם, שאכפת לי מאמא שלי. ואם אני אתקל בה ברחוב, והיא רק תגיד לי, שהיא אוהבת אותי. אני פשוט לא אעמוד בזה. ואני לא אדע מה לעשות. כי בשבילי, אמא שצועקת, מקללת, מטרידה, מעליבה, זו השגרה. זה לא גורם לי לבכות.

אבל אם אמא שלי, זו שאינה שפוייה, או במקרה הרע פשוט אישה רעה, אם היא- תגיד לי שהיא אוהבת אותי, מתגעגעת. הדברים הרגילים, כביכול, אז אני אכבה. אבכה באמת. בכי לא שמח ולא עצוב, אולי מופתע, אולי מבולבל.

אבל עכשיו, אני פותחת דף חדש בחיי, אני, ילדה כמעט רגילה עכשיו.

עכשיו אני אגור בעיר אחת. שלא רחוקה ב-30 ק"מ מהבית השני שלי, עם משפחה, שיש בה אבא, שאכפת לו ממני. ויש בו גם אישה, שהיא אם אחיי הנפלאים. אבל זה לא יהיה קל, כי כל יום אני אזכור שפעם זה היה אחרת.

ואולי, אולי יהיה לי יום אחד, בו אוכל לצחוק ולשכוח מהמציאות, ולגור אצל בני דודיי, אלה שאתמול הציעו לי (כפי שהזכרתי קודם), לגור אצלם יום אחד בשבוע.

אלה, שבחברתם אני תמיד שמחה.

וגם אם זה יהיה קשה, אני כל כך רוצה לממש את ההצעה הזו שהם העניקו לי, ואני מוקירה אותה.

אולי, היום, אני באמת פותחת דף חדש.

הוא אמנם לא נקי, ואני מפחדת, חוששת, דואגת. אבל היום, היום אני יודעת שיש אנשים שאכפת להם ממני, שיעשו דברים בשביל שיהיה לי טוב.

והיום, כאשר אני מגשימה את חלומי לכתוב על הסערות הרגשיות שאני עוברת זה שנים, בתחושת מה של פספוס שזה הגיע רק עכשיו, אני עדיין כה שמחה שזה הגיע. ואני, אני כל כך מקווה, שהקוראים כאן יעשו זאת יחד איתי. 

שאני ארגיש שיש אנשים שאכפת להם, ממני, כן כן, ממש אני, אחת מ-7,000,000,000 אנשים, שכולם מיוחדים. אבל היום, היום אני רוצה להרגיש מיוחדת, להרגיש שלמישהו אכפת ממני.

היום, היום הזה הוא התחלה חדשה.

זהו. זהו זה. קשה לקלוט. 

חופש.

הפסקה של שבוע מהשגרה הקשה שנשאבתי אליה.

אני מרגישה חופשייה, באמת. 

אולי פעם אחת מזה חודשים אוכל לעשות משהו בשביל עצמי, להיפגש עם חברות, להרגיש שיש מישהו שאכפת לו ממני. 

להתנתק מהשגרה ולשכוח. מהלימודים, מהמרחק- הפיזי והנפשי. שינוי בדרך המחשבה והמצב רוח בין כל מקום שאני נמצאת בו.

הפסקה. ניתוק.

אני יודעת שזה רק שבוע, ובטח עוד שבוע אשב כאן ולא אבין איך הזמן עבר כה מהר ולמה לא ניצלתי כל שנייה, והלוואי שיכולתי לחיות את השבוע הזה מההתחלה.

סוף סוף קצת חופש, הפסקה מהכל, זמן לעצמי.

סוף סוף, אוכל לחשוב על עצמי, ורק עליי.

לחייך, לצחוק, להינות. לשכוח. לתת לראש לנוח.

סוף סוף חופש.

שלשום אבא ואשתו אמרו לי שבקרוב יינקטו הצעדים להעברתי אליהם. אבל אני מפחדת. מה אם זה יהיה בלתי הפיך כמו שאימא שלי הזהירה אותי ?

אני יודעת שמצבה הנפשי לא טוב (כך אני רוצה להאמין- ארחיב בהמשך), ואם כן, המילים הקשות שהיא אומרת אינן מהוות קשר למציאות: "אם את עוזבת את לא חוזרת . לעולם לא נדבר שוב" (הרשו לי להוסיף שהציטוט אינו מדוייק). 

אם כן, מה אם זה יהיה בלתי הפיך ? 

אם לא הייתי גדלה עם אימא מלכתחילה לא הייתה לי תחושה של מחסור. הרי גדלתי עם אמי יותר מ-15 שנים ולאורך כל הדרך שימשתי לה אוזן קשבת ואף שלא הייתי אמורה להיות הפסיכולוגית שלה החל מגיל 6-7, הבנתי שזהו תפקידי ועד השנים האחרונות בהן המצב הידרדר באופן משמעותי, מעולם לא עירערתי על התפקיד שהנסיבות נתנו לי ואף הרגשתי כמו ממש פסיכולוגית, תפקיד שבהחלט איישתי בכתוב בהיותי בת 7. 

ובכן, אבא אמר שאם אימא לא תסכים שאני אעבור לתקופת ניסיון של כמה חודשים לגור אצל אבא, הוא יצטרך לנקוט בצעדים משפטיים.

אני חוששת מאוד. כמה פעמים שאימא עוד התלוננה על כך שאבא לא שילם מזונות כמה חודשים (היו סיבות אחרות, למרות שהייתי אצלו רוב הזמן) והוסיפה שהיא בעצמה תנקוט בצעדים משפטיים כלפיו בעוד שהזהרתי אותה שהתביעה תתהפך כלפיה ואני דואגת לה.

אם היא תסרב, אבא יקתשר לעורך הדין שלו. 

קשה לי מאוד לשמוע את צירוף המילים הללו. 

אם אבא יתקשר לעו"ד, משמע, זה אמיתי. לא זמני. לא לא רציני. זה רציני. אני לא יודעת אם אני בנוייה לזה. מגיל קטן הייתי מגנה על אמי בגלל שחשתי אותה מסכנה והייתי בשבילה דמות אימהית במקום שהיא לי. יש לי תמונות בראש. שהיא צועקת, בוכה, כבולה באזיקים. אני בוכה מהצד. ממשפט אמיתי לא תהיה דרך חזרה. ומה אם יבקשו ממני להעיד ? הרי שמשרד הרווחה רודף את משפחתי מהיותי קטנה, אולי יעשו לה משהו ? שכן, אם היא שפוייה, התנהוגותה בהחלט בלתי לגיטימית בעליל. 

להעיד ? 

לא, אני לא אעמוד בזה. 

אני אבכה. אני לא אוכל.

נכון, דמיינתי את הרגע הזה לא פעם אחת במהלך חיי שכן אני חרדתית. אבל הרגע האמיתי בא וקרב. 

אני לא יכולה להכחיש שבמובן מסויים אני אוהבת להיות מיוחדת, להרגיש שיש לי משהו שלאחרים אין. לפעמים אני מרגישה שבכלל לא הייתי רוצה אימא אמיתית. למה ? אולי בגלל שאני מפחדת, שיש לי מחסום כלפי המושג הזה בגלל החוויה שעברתי, אך אולי, משום שלא הייתי רוצה לוותר על כל ההתבגרות הרגשית המואצת שעברתי כאמור בנוכח הנסיבות.

שלשום, אשתו של אבא, שאלה אותי אם זה מה שאני באמת רוצה, כי הרי עושים את זה בשבילי. 

אבל האמת, שאני לא יכולה להיות בטוחה. האם אני, ילדה בגילי, יכולה לקבוע את גורלי שלי ואולי גל לחרוץ את גורלה של אמי, זו שאין לה עוד ילדים מלבדי. שחשה עצמה מסכנה באמת. למרות שיש כל כך הרבה אנשים שמסכנים ממנה. 

אבל לעיתים אני חושבת, אולי מסכן הוא מי שרואה את עצמו כמסכן.

והרי שמשפחתה לא קרובה אליה, חבר אין לה. ואולי, אני נוטשת אדם בודד ?

אך אני יודעת, אמרו לי הרבה פעמים, שאני צריכה לחשוב על עצמי. זה קשה. לא לרחם ? אני לא יכולה שלא. פעם ריחמתי מאוד.

וכאשר אני אומרת לה שאני לא אמורה לרחם, היא אומרת שהיא מסכנה ובודאי ובודאי שעליי לרחם. וגם היה מבחן מעשי בנוסף לקביעה זו החוזרת ונשנית.

שכבתי במיטה וכרגיל היה נאום שלפני השינה. כל לילה, פותחת את הדלת שוב ושוב, שוב ושוב, ואומרת דבר נוסף כל פעם. אני מנסה לא להגיב בשביל שמתי שהוא ייגמרו לה המילים ואוכל סוף סוף להירדם. מבחן האנושיות שלי היה כזה. היא סטרה לעצמה בחוזקה שוב ושוב, סטירות מצלצלות. שכבתי מתחת לשמיכה. כאב לה. התוצאה הייתה שאיני אנושית. אני מרושעת. לא ריחמתי. 

כמובן שהמקרה הזכיר לי את הפעם ההיא. אני זוכרת את עצמי ילדה בגיל 3-4 , מתחת לבניין של אימא כשאבא בא לקחת אותי והיא סטרה לעצמה וצעקה ואני שכבתי על המדרכה ובכיתי. וכל זה היה במקום שאנשים חולפים בו.

23.11.12

אני תוהה כבר הרבה זמן על מקומי בעולם הזה.

בעצם , על מקום כל המין האנושי בעולם ובכלל, תכלית היקום.

מבחינה אבולוציונית, התפקיד שלי, כבת אדם, הוא להביא צאצאים לעולם. כלומר, לליאונרדו דה וינצ'י, למשל, שכולנו מהללים אותו כמי שתרם לאנושות, לא היו ילדים כלל. אז מי צודק, אנחנו, או חוק הטבע. ואולי בכלל, גם חוקי הטבע תורגמו מהטבע על ידי בני אדם ?

ומי אמר שכל התקדמות האנושית והטכנולוגיה שיפרה את איכות החיים שלנו?

אולי בכלל אלה רק סיפורים שאנו מספרים לעצמנו במטרה להתגאות בעילוי שאנו תופסים עצמנו בעולם הזה ואנחנו בעצם נמצאים במבוך, מבוי סתום שהכניסו אותנו אליו אבות אבותינו, שהחליטו לא לחיות יותר כמו כל החיות ולביית את עצמם. ומה, אנחנו, גם כפינו על החיות לחיות בתוך כלובים, לשמש לנו כחפצים, חרצנו את גורלם מבלי למצמץ, אבל זה כבר דיון אחר...

ולמה בכלל אנשים נמדדים לפני החוכמה וההשכלה שלהם? אני רואה את כל העולם המדומיין שהמצאנו לנו ותוהה. כשהייתי קטנה, חשבתי מה היה קורה אם היה בא אדם מלפני מאתיים שנה ורואה את העולם של היום. הייתי בטוחה תמיד שהוא היה נדהם ומופתע ועד כמה ההתקדמות הזו מבורכת. עתה, אני חושבת מה היה קורה אם היה בא אדם מלפני מיליון שנה, ואני תוהה, אולי הוא היה מזועזע מהחיים היום? אם היה יכול האדם להשוות, במה היה בוחר ? נכון, אני בטוחה שהרווחנו כמה שנות חיים אך השאלה אם זה היה נחוץ וכמובן שזה בא על חשבון הרבה דברים אחרים כמו העובדה שלא ידוע כיצד עוד זמן כה קצר, בעוד מאה שנים, כדור הארץ לא יוכל ליישב את כל תושביו. ובכלל, כבר אפשר לראות באופק איך האנושות הורסת את עצמה ולא סוף העולם או כל דבר כזה. אני מתכוונת למלחמות חסרות הקץ שלא יהיה להן סוף לעולמי עד, לטעמי, אלא אם תיכחד האנושות ובכלל בעלי החיים ביקום. אולי אפילו, החיים הם דבר מעגלי בעולם ובעוד כמה מיליוני שנים הכל ישוב מההתחלה. אנחנו לא נהיה פה, ואולי גם לא צאצאנו אך יהיו פה אחרים שיעשו את מה שאנחנו עושים.

לפעמים אני רואה את צורת החיים שלנו ככל כך שונה, מוזרה, חסרת טעם. אני מסתכלת מהצד, איך אנשים הולכים ברחובות, מדברים ושרים, עוסקים במלחמות, מעצימים את חייהם ואת הקשיים, ואיך מראים בטלוויזיה כמה אנשים הם גיבורים, ואיך כל אחד רוצה להיות גיבור. כן, גם אני. אני רוצה כל כך שאנשים יבינו אותי. כל כך רוצה להיות לא כמו כולם. מעריכה אפילו את הדברים הלא טובים בחיי שמייחדים אותי מהאחרים, מהילדים בגילי. הדברים שגורמים לי לראות הכל בצורה בוגרת יותר.

זה נכון. אני רוצה שאנשים יתייחסו אליי. אני רוצה להשפיע, להשאיר חותם, אבל כיום אני כבר יודעת שזה בלתי אפשרי. גם אם הייתי זמרת נודעה בכל העולם, לא הייתי נרשמת בדפי ההיסטוריה.  וגם אם הייתי ממציאה דבר מהפכני, היו רושמים את קורות חיי ב"ויקיפדיה" והיו לומדים על ההמצאה שלי וקצת על המקום בו נולדתי בשיעורי היסטוריה, אבל לא היו לומדים על רגשותיי. הרגשות והמחשבות שלי הם משהו אישי, שייעלם מהעולם יחד איתי. הזיכרונות שלי כולם הם אלה שיישארו, כך אני ורבים במספרם כמוני מייחלים לעצמם. אך לא כל המחשבות שלי יישמרו פה, רק אלה, אלה שנכתבות ממש כאן. וגם אלה, עוד שנים רבות, בין אם יהיו מודפסות, הן יתכלו, ובין ישמרו כאן במחשב, לא יידעו על קיומן עוד אפילו, מאתיים שנים. וגם לאף אחד לא יהיה אכפת. לא יכירו אותי, וגם נכדי נכדיי ודאי לא יתעניינו במי הייתי ועל הילדות שלי, מיוחדת ושונה באשר היא. שכן, אני חוזרת לנקודת המוצא, שמי שיש לו צאצאים, לפי האבולוציה, הוא המוצלח. הרי איני יודעת מי היו אפילו סבי הוריי אלא בשמם בלבד. ולהם בודאי, התרוצצו בראש מיליוני מחשבות מעניינות שאם היו פורקים אותן בפני משפחתם ודאי נחשבו לגיבורים גמורים. כל כך הרבה סיפורים מרתקים, וכל הרבה רגעים שאם היה אפשר להנציח בזיכרון, את המחשבות שהיו שם ברגעים ההם, שלא לדבר למשל על סיפורי השואה. מעניין אותי למשל, מה עבר בראשה של אם סבתי ובתה כאשר לקחו אותן מביתן, מופרדות מהחצי השני של משפחתן הגרעינית, ועומדות בתור לתאי הגזים. ושם, בפנים, מבינות שזה הסוף. כל הרבה רגעים עוצרי נשימה שמתרחשים רק עכשיו, ממש עכשיו, ברחבי העולם, שלא אוכל לדעת עליהם לעולם, וגם אם יכולנו להנציח אותם, שכן לעולם לא היינו מספיקים לגלות את כולם.

אני חושבת. חושבת כל כך הרבה, חושבת בלי הפסקה. הלילה הוא מנוחה למחשבותיי שלא נחות לרגע. וודאי בלילה אותן מחשבות מתורגמות לחלומות שאותם ברובם איני זוכרת.

אך עתה, כאשר אני יושבת, ומתחננת בפני מחשבותיי, אלה שלא מוכנות לעזבני לרגע דל, אלה לא נשפכות ממוחי כמו שבמחשבותיי על מחשבותיי, אני כל כך רוצה שהמחשבות שהקדימו אותן, ייצאו פה על הנייר. כל הרבה מחשבות. לא פוסקות. לו יכולתי להקליט את מחשבותיי ואחר כך לכתוב אותן כאילו שלא רק אני שמעתי אותן ולא אמרתי אותן בעודי נושמת תוך כדי משפטים שלמים...

יום אחד,

גם אני אהיה קצף שעל הגלים.

שלווה, רגועה, שליטה על גורלי, קרובה אל המסתורין.

כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שלים אין סוף.

תמיד רציתי, להגיע אל הקו הזה, קו האופק שהייתי מתבוננת בו תמיד.

כיום, אני יודעת שלים הזה, שהייתי מתבוננת בו בפליאה אין סופית, כדבר המרתק ביותר שקיים, היום אני יודעת שיש לו סוף.

הוא לא קרוב כלל וכלל, וכמובן שלא אוכל להפליג אליו לבדי, אך ידוע לי היכן נמצא החוף שבצד השני.

יום אחד,

הייתי חושבת לעצמי,

אגלה היכן נמצא סופו של הים.

אם לא היום הוא היום, ודאי אולי מחר.

ואם גם מחר לא ייצא, אחכה.

כמה שיהיה צריך.

ומהיכן מגיעים כל הגלים, תהיתי תמיד.

האם ממקום אחד, ממנו נשלחים ?

ואליו תמיד חוזרים, בשורה מסודרת.

ואז מתחיל שם סבב חדש, והתוצאה? נהדרת.

והגלים כולם מאוד ממושמעים. משם הם יוצאים,

ולאחר סיבוב על החוף, אחרי שמכירים חברים, מיד חוזרים.

והיכן הוא ביתם, של הגלים ?

הרי הם כל הזמן נעים ונדים.

אולי באיטליה ?

שם ודאי יש להם אוכל טעים.

אך בחופי ישראל שורר מזג אויר נעים.

יום אחד, אהיה בעצמי קצף שעל הגלים,

ואוכל להפליג למרחקים.

לא אוכל לטבוע, לא אצוף ולא אשקע.

ויהיו לי המון חברים, שלא ייפרדו ממני לעולמים.

ואימא ואבא לא יכעסו,

שאפליג למקומות רחוקים.

ולא אהיה רעבה, וגם לא צמאה.

אהיה כחולה וצלולה בבוקר ובלילה אהיה שחורה.

ולא אשן. תמיד אנדוד לי בין הגלים. והים.

והוא האין סופי, יהיה לי ביתי.

ולא יהיה לי מתוק, אולי רק קצת מלוח.

ורק כשתיגמר הרוח, אוכל מעט לנוח.

וגם לא יהיו לי רגשות. וגם לא געגועים. לחיים.

יום אחד,

גם אני אהיה קצף שעל הגלים

ואנדוד בלי הפסקה.

לא אהיה עצובה, ולא שמחה.

ולא יהיו לי געגועים.

האם זה יהיה יפה, ואולי אפילו מקסים ?

אינני יודעת.

אבל יום אחד, אהיה קצף שעל הגלים.

ואז, אז אדע.

אדע הכול ללא יוצא מן הכלל, מפה ועד החופים הכי רחוקים.

ואולי, בעצם, לא אדע דבר, אך גם זאת – לא אדע.

אך יום אחד, אהיה קצף שעל הגלים,

ואז אדע.

ים

מהו ים ?

מקווה מים גדול,

כחול, רטוב, מלא בחלומות.

יש בו סירות

ודגים על חופיו

וילדים משחקים.

מתרוצצים, מחייכים, עליזים, צוחקים.

ועל חופיו מבוגרים יושבים, מביטים, מהרהרים.

ועל חופיו מיליארדי גרגירי חול שוכנים.

וגליו, לא נוטשים אותו לעולם.

הם יוצאים, וחוזרים.

שטים ושבים.

ואף פעם אלה לא אותם גלים.

ועל שפתו אנשים שוחים. והם תמיד שמחים.

אך על אף כל זאת,

לים אין רגשות.

בו גם אנשים טובעים,

וחפצים נעלמים לתוך הגלים.

וספינות מאבדות את דרכן,

ומחצבים מחפשים בו בני האדם.

וזה ? לא נע ולא זע ממסלולו.

ממשיך בשגרת יומו.

אותם קולות, אותם צבעים.

ואנשים מביטים, מהרהרים.

אך הים ? אין לו כל חלק בדבר.

אותו מצלמים ומציירים,

לדפי אלבום או לביטאונים.

וזה ? לא נע ולא זע ממסלולו. ולמה לו ?

הוא יהיה פה גם מחר, בלי חשש.

אולי יהיה לו חם, אולי קר.

אולי גשם, אולי חום אימים,

ואולי כמה גלים נוספים שהגיעו הרחק מהקרחונים.

אך זה ?

לא נע ולא זע ממסלולו, כי לו – לא אכפת.

הוא יהיה פה גם מחר,

באש ובשלג, בשקט ובסערה.

ובכל יום יבואו לבקר אותו אנשים חדשיםץ

כאלה שהתגעגעו אליו או כאלה ששמעו על גדולתו.

והוא, הוא לא יבין על מה המהומה.

והוא פה זמן רב. לא יממה ולא שנה.

והוא, הוא המקום המקשר בין כל העולם,

כזה הוא הים.

כתבו עליו שירים, וסיפורים, ולבו הוא לב כולנו.

אך הוא ?

הוא נע ולא זע ממסלולו, כי לו לא אכפת.

הוא ודאי מאושר, הרי הוא,

הים.

אבן.

קטנה או גדולה.

מחוספסת או חלקה.

היא נמצאת פה הרבה לפנינו.

איננה אחראית לגורלה,

מתגלגלת לה בעולם, ממקום למקום,

מבלי יכולת לסרב או להתנגד.

יש לה סיפור ארוך בשנים שאותו לעולם לא נדע.

אבן, עד כמה שהיא פשוטה או חסרת חשיבות עבורנו,

תפקידה גדול משלנו.

היא נמצאת פה ורואה הכל,

טומנת בה סודות אפלים

שאיש לא יודע ולא יוכל לגלות.

עוד כמה שנים, גם אם רבות הן,

אני לא אהיה פה וכמוני – כולנו,

אלה שמיישבים את העולם שלנו.

לא משנה מה וכמה נעשה

וכמה תרומתנו לאנושות, תהא גדולה כמה שתהא,

אנחנו לא נהיה פה.

אבל היא, היא תהיה פה

ותשמור את סודנו, ואת רזי ילדנו.

ואת סודות נכדינו, ונינינו, ובני ניננו, והנינים של נינינו גם הם.

כי אבן היא ניצחית.

ואנחנו, איננו.