שתיקה רועמת

לפני כמה ימים נקלעתי לגמרי במקרה, תחת הקטגוריה של "עודכנו לאחרונה" בדף הבית, בבלוג שגרם לי להרבה מחשבות. אחרי שקראתי פוסט אחד הוספתי אותו מיד לרשימת הקבועים שלי, לא כי התחברתי למה שכתוב בו, אלא בגלל הדבר ההפוך. ראיתי בדברים סכנה לציבור והבנתי שבגלל שנתקלתי בכך, אני חייבת לקחת על עצמי שיעשה משהו בנידון. קראתי כמה שיכולתי ורק חיכיתי כל יום לפוסט הבא, לראות אם התאווה של בעלת הבלוג מתחילה להתממש, חס וחלילה. בבלוג, מספרת נערה בת 17 על התאווה שלה לרצוח- בראש- בני אדם. כעת על פי דבריה היא אינה מהווה סכנה לרצח אנשים- כי לפיה אין לה את הכלים להסתיר רצח. היא מספרת איזו תחושת סיפוק רגעית היא מקבלת מלעשות רע לאחרים. היא מאמינה, אם נסתכל על הבלוג הזה כמקור מימן, שהיא נורמלית לגמרי ומגנה את החוק. כאשר קראתי את הבלוג, הלם וזעזוע שררו עליי. הדברים האלו היו תמיד כה רחוקים ממני, למזלי, ואף פעם לא הצלחתי להאמין שיש כזה דבר אנשים רעים. ראיתי לפני חודשים אחדים סרט המספר על אדם אינטליגנט (דרך אגב מציינים שהוא אהב חיות), שהיה אהוב על סביבתו, שרצח צעיר תמים שהכיר בלהט הרגע, פשוט התחשק לו, ואפילו כמה שנים אחרי הרצח, כשמצאו אותו (יום לאחר חתונתו סיפר לאשתו, וזו הלשינה עליו לאחר שגילה אלימות מסוכנת כלפיה לאחר שחשד שתספר, אפנה אחר כך לסיפור המלא..), ונשאל מדוע רצח את הצעיר, הוא טען כי "לא אהב את העיניים שלו".
הדבר הזה הוא פשוט בלתי נתפס בעיניי. אני מעדיפה לחשוב שאדם הוא חולה נפש מאשר פשוט רע. זה פשוט לא הגיוני.
אני מקווה שהנערה בת ה-17 שזועזעתי מהבלוג שלה מתנהגת כך בגלל הטראומות שעברה, ולא כי היא בן אדם רע ועלוב. אני לא מסוגלת לתאר לעצמי שהייתי לי חברה שהייתה מאיימת עליי בצורה בדויה וחולמת לפרוץ לבית שלי. ואחר כך להראות את פרצופה ולרחם עליי, לשחק ככה בחיי.
אני לא מסוגלת להאמין שחיים בינינו אנשים בעלי רצון לרצוח, והדבר היחיד שעומד בפניהם זה החוק. חשבתי הרבה על כך שאולי החוק הוא לא דבר טבעי (שכן בעלי חיים אינם חיים לפי חוקי מדינה) אבל כאשר יש כל כך הרבה אנשים, ובאמת אני מבינה עכשיו שיש אנשים כאלה, רעים, לא נורמליים, שבטוחים בצדקתם, החוק עוזר למנוע מקרים שהיו מביאים אותנו לכאוס מוחלט.
אותו ילדה, גדולה ממנה בפחות משנתיים, (שגם את זה אני לא מסוגלת לקלוט), בטוחה שזה טבעי לגמרי לגלות חוסר אכפתיות לגבי סבל של אחרים, לרצוח לממש את התשוקות ההרסניות האלה, שבאות על חשבון מישהו אחר, כאשר המימוש הגדול ביותר הוא " להתענג על בן אדם אחד", לראות דם.
זה מזעזע בכל צורה לחשוב שאנשים כאלה חיים בינינו ועוד מאמינים שהם עילוי ולא יחושו שום תחושת חרטה ולא יודעים מוסר מהו.
מאז שעברתי דברים לא כך כך קלים עם אימא שלי, חזרתי וחשבתי שעליי להסתכל על הצד החיובי, מה כן נפל בחלקי וכמה היה יכול להיות גרוע. כעת אני מוקירה גם על כך שזכיתי לשכל הישר, אני מבינה כעת שזה כלל לא מובן מאליו. אני יודעת שכוונותיי טובות וכך יישארו, וגם אם נוצרת לפעמים תחושת קנאה, או אפילו שנאה רגעית, אני לעולם, אבל לעולם, לא אחשוב כאלו מחשבות. על אף אחד. ואני יודעת שיש המון אנשים כאלה בעולם, ואני גם מבקשת, מעצמי ומכם, אני יודעת שאם אתקל באדם כזה בישרא, אמהר לדווח עליו ולא אוותר עד שיעבירו את הנושא לטיפול. אני יודעת שיש הרבה אנשים שממציאים דברים מזעזעים כאלה או אחרים, אבל אי אפשר להתעלם מכך. אנשים מקצועיים יכולים לזהות את המחשב ממנו הכל נשלח ללא בעיות. חייבים לדווח על אנשים שעלולים להוות סכנה לציבור.

הסיפור שציינתי – רצח אסף שטריימן, 1996. אני ראיתי את הסרט באורך מלא-  "רצח ללא מניע", לצערי לא מצאתי אותו לצפייה ישירה באינטרנט. אני ממליצה בחום לקרוא לפחות על המקרה באינטרנט (וגם כמובן על הסרט אם תמצאו אותו.)

הבלוג שדיברתי עליו- "חותם על נפש ריקנית"

לאאאא !!!

בטעות מחקתי את הקטע שכתבתי אתמול. זו הרגשה נורא מתסכלת ובכל זאת אני מבינה שזה לא סוף העולם ואני אשתדל לשחזר. אני מרגישה מטומטמת. הפעם הראשונה שלא היה לי גיבוי במקום אחר, והופ מחקתי.

עוד אציין שאני מאוד רוצה לשתף בהתרחשויות לגבי אמא שלי ומבטיחה לעשות כן בקרוב. 

היו לי הרבה מחשבות בזמן האחרון על כך שאני מרגישה בודדה מבחינה חברתית, מה שודאי לא עוזר ל'צרות' האחרות שעוברות עליי. ציינתי אתמול כמה גורמים שיכולים להוות חלק מהסיבות לכך: -ניתוק הקשר מחברותיי הותיקות עם המעבר לפני שנה וחצי לבית הספר החדש בעיר אחרת, -עזיבת הבית של אמא- שהיה במרחק של דקות הליכה מחברות הילדות שלי וקרוב יותר לבית הספר, וכמובן גם השפיע ליכולותיי ליצור קשרים חדשים, -ומעבר הדירה של אבא לעיר חדשה, רחוק יותר, שאיני מכירה בה איש ובשביל להכיר חברים עליי להתחיל מההתחלה. 

הרבה זמן עירערתי איך הגעתי למצב הזה, וזה לא קל לי, לצאת מהכיתה בהפסקה ולהתחיל לחפש אנשים להסתובב איתם. וניסיתי לתרץ בכך שאנשים פה פלצנים ומתנשאים. אולי זה נכון, אני יודעת שזה לא סתם באוויר, אבל אין כזה דבר. לא כולם ככה. כמו שרבים אחרים מוקפים בחברים בביה"ס, אין סיבה שאני לא. ואין לי את מי להאשים וגם אין לי את מה. החיים שלי תלויים רק בי, את זה אני אומרת עכשיו בביטחון ובהבטחה להשתנות, אחרי שיחה מבת דודתי המדהימה שעזרה להגיע להחלטה. אני יודעת שאני יכולה. אני לא משעמת או רדודה כמו שלפעמים נדמה לי, אני יודעת את זה. אני יכולה ליצור קשרים חברתיים, להתעניין באנשים אפילו אם נדמה לי שהם לא נחמדים למדי ואפילו אם לא הייתי אומרת להם "היי". ואני יכולה ללכת לצופים, ולא לוותר גם אם נדמה שקשה. אני באמת מבינה שעליי לעשות את הצעד הראשון ולא לחכות שאנשים יבואו אליי או לשפוט אנשים מבלי להכיר אותם. אני באמת מרגישה שאני מכירה מעטים, וגם את הקשרים שכבר התחלתי, עליי לטפח ולא לעזוב באמצע. להיפגש יותר עם אנשים גם אין כוח. אני זוכרת את התחושה שאין לי ממש חברים או אפילו חברה אחת, שתעמוד לצדי לאורך כל הזמן ובקרבת מקום, הרגשתי את זה כששיתתי אנשים שונים אך לא היה מישהו ממש לצדי.

אף פעם לא מאוחר להשתנות והשינוי תלוי אך ורק בי. שינוי כזה יכול להוביל לשינוי בחיי, ליותר שמחת חיים והתגברות על קשיים. אני רוצה להשתנות ואני באמת מסוגלת לכך, אני יודעת. זה לא מאוחר מדי.

ובסך הכל אני לא בוכה על כך שהפוסט של אתמול נמחק, כי נזכרתי בדברים הללו ואולי הם נכנסו לי יותר טוב לראש. 

אני מבטיחה שאני אתחיל שינוי ואני אוכיח לעצמי ולכם.

נ.ב. אני מיד שומרת את הקובץ בוורד!

יום אחד אימא קנתה לי סוכריה קטנה. סוכריה קטנה וצהובה, שיש לה מקל ארוך ועטיפה ורודה עם נקודות. זו הייתה סוכריה מיוחדת. היה לה טעם כזה, לא של תות, ולא של בננה. ואפילו לא של שוקולד. הייתי בטוח שזו סוכריית פלאים, שאם כמה ממנה אוכלים, בלילה אפשר להגיע עד הכוכבים. אז ביקשתי מאימא שתקנה לי עוד סוכריה. רק עוד אחת, או שתיים, או שלוש. או בעצם ארבע או חמש או שש, כדי שאוכל לתת גם לחברתי הטובה, אם תבקש.
ואז אימא אמרה לי משפט כזה, מוזר: "כסף לא גדל על העצים!", היא אמרה. למה היא מתכוונת, חשבתי לעצמי. הרי כל תינוק יודע, ובודאי ילד גדול כמוני, בן שבע ועשרה חודשים ויומיים ואולי טיפה יותר, שכסף הוא בכלל לא צמח. ולמה שיגדל על העץ ? הרי הכסף עשוי ממתכת מיוחדת, ואותו מכינים אנשי מיוחדים במפעל מיוחד, ורק כשאתה מבוגר אתה יכול לעשות קסם כזה, ולהוציא אותו מהבנק.
אז למה שאמי, שכה אוהבת אותי, לא תתן לי כמה שקלים, ואוכל לשמח את כל החברים ? ואז בעצם, חשבתי לעצמי. אולי אימא התבדחה, ואם אצליח לפתור את החידה, אוכל לקבל ממנה כמה שקלים ? אם כך, מדוע שילד גדול כמוני, בן שבע ועשרה חודשים ויומיים, ואולי טיפה יותר, לא יוכל לפתור חידה כזו פשוטה?
ישבתי בגינה, והרהרתי בחידה. ניגש אליי מוכר אחד, עם זר ורדים ביד. הוא שאל אותי מדוע אני עצוב, והאם רבתי עם חברתי הטובה, והציע לי שאקנה לה ורד בשקל אחד. ואז, כן כן, בדיוק אז, כן כן, אני בטוח! פתרתי את החידה!
ומיד ניגשתי לאימא, וסיפרתי לה את התשובה, ואמרתי לה כך: "אימא, תסכימי לתת לי שקל אחד, רק אחד, במקום שקל אחד של מחר?" "אסכים אם אתה מתעקש, רק אם תעמוד בהבטחה".
"בסדר אימא", עניתי בחיוך. "פתרתי את החידה, כך שעתה יהיה לי שקל מתי שאצטרך" "איזו חידה?" אמי הביטה בפליאה. "החידה שחדת לי אתמול, והנה התשובה: "אם יש לך שקל אחד בלבד, לשתול אותו באדמה ולהשקות, לא ממש כדאי. אך עם השקל האחד, תוכלי לקנות לך ורד אחד. ואת הורד הבודד והורדרד, שתלי באדמה- אך רק בעונה הרצויה. ואז זרעיו של הורד יעופו להם כליל, ואם תאזרי מעט סבלנות, ותגדלי אותו באהבה וחמימות, תוך זמן לא רב הקסם יתנוסס על הורד האחד. ומה יקרה? יהיו לך כמה וכמה ורדים, שניים, שלושה, אפילו עשרים ! וכל ורד תמכרי בשקל אחד, ואולי תשמרי למזכרת אחד מהם, וממנו יצמחו עוד הרבה אחרים. וכך יהיו לך כמה שקלים, שגדלו להם ממש כאן, לא בדיוק על העצים, אך באדמה שלנו, בחום ואהבה."

"סיפור יפה", אימא אמרה, אך תצטרך לחכות לא יום ולא יומיים. "אחכה, אימא, אחכה. אני מבטיח. כמה שאצטרך. ויהיו לי סוכריות שקניתי במו כספי, שאגדל לבדי. ואולי אפילו אשמור לי ורד אחד למזכרת, ואשתול אותו על אדמת הכוכבים..."

וכך פתרתי אני, ילד בן שבע ועשרה חודשים ויומיים ואולי עוד טיפה, חידה שאפילו לא נשאלה.

יש אנשים ורודים ואנשים כחולים,

ויש אנשים אדומים וירוקים,

וכאלה שהצבעים שלהם כל הזמן מתחלפים.

ויש כאלה שמבחוץ הם ורודים, או לבנים, או סגולים. אך לא מפנים. מפנים הם בצבע אחר, שונה, אולי אפילו שקוף. או צבע לא מוגדר או צבע שזוף.

ובינקותם, לאנשים האלה לא אכפת כלל וכלל מהו צבעם. והם היו מסתובבים בעולם מבלי להביט שוב ושוב בעצמם. ואלו, הפעוטות, לא מביטים על צבעם של האחרים, הם פשוט חיים את החיים.

וכשהאנשים האלה גדלים והופכים לנערים או אנשים צעירים הם רוצים להיות כמו כולם.

אם להיות צהוב וחם הוא הצבע שמקובל, יעטפו את עצמם האנשים בקליפה,

שכולה בצבע השמש והחמנייה, כאשר הם בטוחים שזהו צבעם. והם ילכו במסע אחר צבע האושר, המושלם, הנשגב.

וכשיכשלו במאמציהם, ויגדלו ויהפכו לבוגרים, הם ינסו להמציא צבע של עצמם, צבע משלהם, שונה מכל צבע אחר.

אולי הם ימציאו צבע חדש, כזה זוהר, או מנצנץ, צבע שעוד לא נראה אצל מישהו אחר.

ובזקנתם הם יבינו מהם החיים. ויחשבו שכבר מאוחר מדי. וישאפו שהצעירים והתמימים, אלה שחייהם לפניהם, היו יכולים להבין מה שהם מבינים רק בערוב ימיהם.

והם יחפשו את הצבע שהסתתר מתחת לקליפה שלהם במשך כל השנים. אולי זה יהיה צבע רגיל, כמו כל הצבעים המוכרים. והם סוף סוף יבינו שהם לא כל כך מיוחדים כמו שכל השנים הם קיוו וניסו להיות, והם יחשפו את צבעם האמתי. פשוט, רגיל. אולי אפילו בכלל לא עליז וססגוני. אולי זה יהיה צבע אפור, אולי אפילו חום.

וכשהם ימותו צבעם יתכסה כולו בגלימה של שחור, והצבע האמתי שלהם לא ייראה באור. ואולי אם נתאמץ ונחדור עמוק, נמצא את צבעיו של האדם שנשאר מרחוק.