שתיקה רועמת

כבר אין לי תחושת זמן. החופש קושי התחיל ועוד שנייה הוא נגמר, הפחד מכל הדברים שעוד לא עשיתי חוזר לי לראש. אני פתאום חושבת שאולי שום דבר לא יהיה עוד כפי שהיה. הרצון הגדול לכתוב הפך לזיכרון, ועולם הכתיבה והסיפורת כאילו התנוון במוחי ומשהו מנע ממנו לצאת בחזרה.
אני לא יודעת אם אני מתגעגעת לאימא שלי. אני באמת לא יודעת. אם היא אולי הייתה נוסעת בזמן התקופה הזו, אולי הייתי חשה געגועים. התקשרתי אליה בערב החג, אולי לברך אותה, לשמוע את קולה, להיזכר, להתגעגע, אולי לשמוע משהו על סבתא שלי, האשמה שאני מרגישה על שאיני מתעניינת בה, יחד עם המניפולציות של אימא בעבר להגיד לי שהיא יכולה למות והיא מבוגרת.
שאלתי את אימא איפה היא תהיה בחג ומה שלומה. היא אמרה משהו על זה שאחרי שנטשתי אותה אני שואלת מה שלומה וביקשה לקצר את השיחה. לבסוף היא אמרה שהיא "במקום שבו הארתי אותה". כנראה התכוונה לבית. אני חושבת על מה שעשיתי לה. כמה מבוכה ודאי גרמתי לה, שאנשים שואלים עליי והיא לא יודעת מה לומר, ואני יודעת, אני באמת יודעת שאני חשובה לה. לאחר השיחה היא שלחה לי הודעות בסגנון הרגיל, שהתרחקתי ממנה וכו'. אני אפילו לא קראתי כי הדואר מלא מכל ההודעות ממנה. לעיתים הן נקטעות ומגיעות בשלמותן רק לאחר כמה ימים. למחרת ראיתי שהיא שלחה לי אחר כך הודעה שהיא אוהבת אותי. כעת, אני חושבת על כך שאם אני ארצה לחזור ולגור אצלה, האם זה יהיה בכלל אפשרי? הרי שאימא שלי שומרת טינה, והיא לעולם לא תשכח. ברגע שנריב היא תגיד שנטשתי אותה וכו'. אני לא יודעת איך אני מרגישה לגבי המשפחה שלי. אשתו של אבא שלי לעולם לא תהיה לי אם, על אף שאני אוהבת אותה ואני יודעת שגם היא אותי. אני מרגישה יותר מדי פעמים תחושה של חוסר שייכות, של רצון להתרחק, למצוא מקום אחר, לברוח. אני רוצה ליצור, לכתוב, לצייר, לאסוף זיכרונות, להרגיש שאני מורכבת מכל מיני דברים, ושאי אפשר לדבר איתי שעה אחת ולהכיר כולי, אני מקווה שדבריי ברורים. חשבתי על זה שאנשים מתחברים אחד לשני בזכות דברים מסוימים, תכונות, רבדים. לדוגמא, האם אנשים שמתאהבים תמיד ימצאו על מה לדבר ויגלו דברים חדשים. האם בני אדם הם באמת כאלה מורכבים? או ששיחה אחת יכולה חשוף אום לגמרי? כלומר, האם כמה הפוסטים הלא רבים שכתבתי כאן מתארים אותי ומוציאים ממני את כל כולי, או שיש בי עוד? אני מקווה שכן. כל כך הרבה שאלות שעולות במוחי, ללא תשובות, ללא כוח רצון להעלות אותן פה ולהרגיש שאני מסוגלת באמת להוציא את רגשותיי החוצה, ואני יודעת שזה לא מובן מאליו. והאם באמת יש כזה דבר להיות מיוחדת. ואם כל מה שכתבתי עכשיו אינו אלא שיעמום אחד גדול. 

אני מרגישה שיש לי עוד המון מה לספר עכשיו. אני לא רוצה להתנתק מהבלוג.