כשהעיר בה אני גרה מוקפת מכל עבר בהרס שנוצר ע"י טילים, אני מאפשרת לעצמי לקחת כמה דקות של עוצר ולתת ללב להשפך על הדף. צה"ל כן הוא שגייס אותי לפני שלושה חודשים בערך, ההוא שבאיזהשהו מקום מנע ממני מעט חופש כאשר לקח אותי בידיו. הגוף החזק והאיתן שנלחם בטרוריסטים ואפשר להגיד שגם די מנצח (ואני בטוחה שימשיך בכך בעזרת השם) גורם לי לשבת בוכה מול מסך המחשב ולתהות למה התגייסתי בכלל.

הגעתי עם כל הכוונות הטובות ליום גיוסי, בניגוד לאחרים בקושי נפרדתי מאהובי כדי לעלות לאוטובוס ולפסוע לדרך חדשה. אז נכון, אני אומנם לא לוחמת אלא רק תומכת לחימה, אך אינני מבינה מדוע הצבא היקר שלנו לא מסוגל להתחשב בדברים קצת יותר אישיים. הסתרתי את הרקע הפסיכיאטרי שלי שכלל שני נסיונות התאבדות, הפרעת אכילה (אנורקסיה ולאחר מכן בולימיה) ודיכאון. הכל כדי להגיע לצבא, לשרת את מדינתי היקרה מכל. בטוח קיימים האנשים שיקומו ויגידו שהייתי צריכה להצהיר על כך, וכך הייתי מקבלת הקלות בשרות (או שאולי בעצם לא הייתי יכולה להתגייס? אלא רק בהתנדבות? בדיוק כמו חברתי הטובה שעל רקע פסיכיאטרי נפסלה?) אז צה"ל יקר, אינני מבקשת הקלות בשרות, אך כשביקשתי לשרת קרוב לבית, באמת התכוונתי לכך. אז מדוע לא הועלת בטובך להציב אותי קרוב לבית והצבת אותי בעיר אחרת? עיר רחוקה מביתי? בנוסף לבעיות הנפשיות שאני נורא משתדלת להתעלם מהן, יש לי בית שאני צריכה לעזור בו בפרנסה, ואבא חולה מאוד, ומה הייתה התושבה לבקשתי? מפי המפקדת היקרה שלי "כל אחד והעול שהוא סוחב על גבו יקירתי, אי אפשר להתחשב בכולם..". אני חייבת להודות שתשובתך פגעה בי ממש. יש בי רצון לשרת ואין בי רצון להשתמט או לפסול את עצמי.

המחשבות שרצות בי כרגע הן שאין עוד טעם. למה לי בכלל להמשיך? ברור לי לאן הגעתי, ושבצבא בניגוד למוסדות אחרים שהייתי בהם עד כה, לא בדיוק מתחשב, אבל קצת אנושיות אני מתחננת!!! למה אני צריכה לשבת בוכה בחדר לפני השינה ולהתפלל שלא אתעורר מחר בבוקר? למה אני צריכה להיכנס לדיכאון ולחזור להקיא בגלל ש'כל אחד והמטען שהוא נושא'? למה? אני באמת שואלת למה?! ואין למי לפנות, אין עם מי לדבר!

                              מה עוד יש לי להגיד? שהצבא היקר ימשיך לנצח בהצלחה רבה במלחמות שלו, ואני במלחמה שלי נגד עצמי, כנראה שאפסיד... לילה טוב.