כל החיים שלי חשבתי שפסיכולוגים זה דבר חרא. את נכנס אליהם לחדר, אתם יושבים אחד מול השני, הוא מביט בך את בו. אם את לא מדברת רוב הסיכויים שהוא יביט בך במבט מלא רחמים וחוץ מ- "איך את מרגישה עם זה?" או "על מה את חושבת כרגע?" הם לא יגידו מילה. עברתי כולכך הרבה מטפלים בחיים שקשה לי לספור. כולם איכזבו אותי ואף פעם לא הרגשתי בטוחה מספיק לספר להם דברים. עד שהגעתי אל מ' הפסיכולוגית הנוכחית. בהתחלה, גם אותה לא סבלתי. הסיבה שאותה לא אהבתי זה כי היא תמיד ידעה מה להגיד, וכשהיא הביטה בי וישרה את פיה לקו ישר, ידעתי שהיא גם יודעת במדויק מה עובר לי בראש. עברתי איתה שנתיים קשות. ורק בזמן האחרון שאין לי כמעט זמן להגיע אליה לפגישות הבנתי כמה היא חלק משמעותי מחיי. כמה היא חשובה לי. כשנכנסתי אליה היום, בדיכאון מטורף ראיתי ישר את המבט המוכר והמבין. "את לא אוכלת נכון?" היא שאלה. "אני נראת לך כמו אחת שלא אוכלת? נו באמת!" היא הסתכלה עלי בכעס ואמרה "את בהחלט נראת כמו אחת שלא אוכלת, ממש רזית רואים עליך בעיקר בפנים." השתדלתי לא להתפוצץ לה מצחוק בפנים. היא שאלה אם אני מקיאה. ישר אמרתי שלא. ואז השפלתי את מבטי לרצפה ואמרתי ששיקרתי. שחזרתי להקיא. היא אמרה שהיא יודעת. היא ביקשה שאני אספר לה מה עובר עלי. עוד שניה פרצתי בבכי. איך אני אמורה להסביר בפגישה כבת שעה את כל מה שחוויתי בתקופה האחרונה.נזכרתי באחת הפעמים שישבתי אצלה בחדר ואמרתי לה שאני רוצה להתאבד. הטלפון לאימא שלי לא איחר להגיע. כעסתי עליה ולא הגעתי למספר פגישות. כשהיום היא שאלה אם אני רוצה למות אז חשבתי שניה. חייכתי ואז אמרתי "אני בת 18 וחצי עכשיו, אז אני בהחלט יכולה לשפוך את ליבי ולהגיד לך שכן, אני רוצה להתאבד ואת לא יכולה לעשות כלום בנושא!" היא אמרה שהיא בהחלט לא יכולה להגיד לאף אחד אבל היא כן יכולה להכריח אותי ללכת לפסיכיאטר מכיוון שהיא לא רופאה ואני צריכה טיפול תרופתי.

רציתי להגיד לה שהיא לא רואה את התמונה כולה. כשאני לבד עם עצמי אני בוכה, יושבת בחושך ומתבודדת. ושוב בוכה. היא ביקשה לדעת את התמונה המלאה אבל לא הייתי מסוגלת לספר. התקופה האחרונה היא בין הנוראיות שהיו לי, אני אפילו לא יודעת להסביר למה אבל אני מתעוררת למציאות שאין לי כל רצון לחיות בה. אני לא מצליחה לראות את המשך דרכי ורע לי. רע לי ממש. אני מרגישה לבד, שהתרחקתי מכולם. שכולם התרחקו ממני. אני עייפה כל הזמן ומוטשת ממאבק יום יומי בחיים ובעצמי. זה מתסכל. מתסכל בצורה קשה. היום כששאלתי אותה למה כולכך אכפת לה ממני היא אמרה "מעבר לזה שאני פסיכולוגית שלך, אני מרגישה כאילו את הבת שלי ויש לי צורך אדיר לגונן עליך ולשמור עליך. אני מרגישה כאילו אני ממלאת מקום של אימא שלא הייתה לך כל החיים כי היא הייתה עסוקה ולא שמה לב להתמודדות שלה. תמיד היית הבוגרת מכולם בבית וגם כשעברת דברים קשים ונוראיים את המשכת להיות חזקה. את באמת חשובה לי ואין לי את זה עם כל מטופל, שאני מרגישה צורך לחבק אותך כול הזמן ולגעת בך (אל תקחו את זה למקום אחר..)" הדברים שלה מוטטו אותי באותו הרגע, דמעות עלו בעיניי. הדברים שהיא אמרה נגעו בי בצורה חזקה כולכך. לא חשבתי שאני עד כדי כך חשובה לה. למישו.. לאחר מכן כשהיא שאלה אם אני יכולה להבטיח לה שאני לא אפגע בעצמי ולא יעשה לעצמי כלום, צחקתי אבל הבטחתי לה. הבטחתי לה כי רוב הפעמים שאני מבטיחה דברים אין לי בדיוק מילה שאפשר לסמוך עליה. אבל הפעם זה שונה. תודה לך מ' מנעת ממני לעשות משהו ממש טיפשי היום, ואני מניחה שגם בהמשך. אני אהיה מדוכאת אבל בלי לפגוע בעצמי או בחיי. תודה לך, תודה!