לפעמים המחשבה על העבר גורמת לי להצטער על שלא הקשבתי לרצונות שלי באותו רגע והמשכתי להתמודד בתקווה שמשהו ישתנה.

אני נזכרת בשנה שעברה, כשהייתי אצל הפסיכולוגית והפסיכיאטרית בפגישה משותפת. הן הכינו את הטפסים האחרונים לאישפוז שלי. הטלפונים לבית החולים כבר נעשו ומה שנותר הוא להגיע לשם לפגישה. פתאום כשהבנתי כמה זה קרוב, ביקשתי לעצור. חזרתי על הפסיכיאטרית וביקשתי לבטל הכל. אמרתי לה שאני בסדר, ושאני מאמינה שאני מסוגלת לקחת את עצמי בידיים ולהפסיק לבד. היא שאלה אותי אם אני בטוחה. אמרתי לה שכן. בפנים ידעתי שלא. ואם כן, אז רק לתקופה קצרה. אני מסוגלת לא להקיא, אני מסוגלת לא לצום אני מסוגלת בלי הרעבות וכמובן בלי בולמוסים. היא הביטה בי ומסיבה שאינני מבינה עד היום למה, היא האמינה לי. לאמא פניתי ואמרתי לה שאני סתם הייתי במשבר ושאני בסדר. היא כול כך שמחה שאני מוותרת על אשפוז שהיא אפילו לא חשבה לשניה אם זה באמת מה שאמור לקרות. תקופה ממש ארוכה הפסקתי עם השטויות. כלפי חוץ אפילו הפסקתי עם הדיכאון. הייתי שמחה, צחקתי והשרותים לא היו מקום הבילוי היחיד שלי. אבל כמו כל חומה שבנויה בצורה לא יציבה יבוא משהו שינסה לחדור ויפרק אותה. ככה העמדת הפנים שלי נהרסה. עם הזמן הבנתי שלא צריך לספר כל מה שקורה באמת. לא סיפרתי שחזרתי לשטויות שלי. כלפי חוץ הייתי נראת מעולה, ובפנים נרקבתי לאט לאט. האמת? השיניים שלי התחילו להרס, נשירות שיער מעצבנות ופצעים על פרקי האצבעות. הכל היה תחת הסתרה.

כשאני חושבת על המצב, אני מצטערת אני מצטערת שלא נתתי להם לאשפז אותי לפני גיל 18. הידיעה שמישהו ידאג לי ולא אני לכולם. שאני לא אצטרך לקום כל בוקר בתחושה של החמצה לא ברורה, ולהרוס לעצמי את המערכות בגוף. להעיף ממני את הרצון של לישון ולא להתעורר לעולם. (למה הפרעות אכילה חייבות להיות מלוות בדיכאון)?  זה התחיל לפני 8 שנים לפני שעליתי לכיתה ז'. לאחר ירידות אין סופיות של ילדים אכזריים בבית הספר היסודי על המראה שלי, החלטתי להגיע שונה לתיכון. כמו שכבר אמרתי בפוסט הקודם, אצלי באותה תקופה רזון התקשר ליופי ושלמות. וכדי להיות מושלמת בתיכון פתחתי בדיאטת כסח בחופש הגדול שבין כיתה ו' לז'. באותה תקופה גיליתי שתי חברות חדשות- אנה (אנורקסיה) ומיה (בולמיה). הגעתי לישרא בלוג ומצאתי בלוגים שונים של בנות אנורקסיות ובולמיות. לקחתי את הצד של האנורקסיה והתחלתי לעקוב אחר הדיאטות שפירסמו בבלוגים הרבים. אחרי תקופה ממש ארוכה החלטתי שאני פותחת גם בלוג. אז הכרתי שלוש בנות שאני בקשר איתן עד היום, שהבלוגים שלהן היו בין המוצלחים. עד מהרה הבלוג שלי נהפך לנצפה ביותר, והיו לו המון כניסות. פרסמתי שם תמונות של עצמי על כל ירידה וירידה, טיפים שימושיים ועוד. התגובות והתמיכה שקיבלתי מהבנות שלקחו במאבק לרזון בדיוק כמוני גרמו לי לסחרור ולפוש ענקי להמשיך בדרך הזאת. בדרך כמו בכל דרך אנשים ניסו להתערב, לנסות להוציא אותי מזה אך אני הייתי דבקה במטרה. לאט לאט גיליתי גם את ההקאות וכך, במשך כל השנים האלו חייתי בצל של הבולימיה עם רצון להיות אנורקסית. "מעגל קסמים" רבים קראו לזה וככה גם אני. היום אני מצטערת שנכנסתי לזה, אבל שאת שם את כבר שם. אני לא מסוגלת באמת לצאת מזה. ואולי אני גם לא רוצה. אני רוצה שיחזרו לדאוג לי ושכל הדאגות של היום יתחלפו בדאגות הילדותיות של פעם. ו.. אופ! שיהיה בסדר כבר!

אז בנימה אופטימית זאת, הי לך הפרעת אכילה שלי, חזרתי. התגעגעתי ממש. *לא באמת*.....