כשהגעת אלינו אתמול הביתה, הסתכלתי עליך וישר התאהבתי. נראת כמו בובת חרסינה שעומדת על מדף בחנות. היית על הידיים של אחותי. היא העבירה לי אותך. באותו רגע הבנתי כמה אומלל אתה, איך ראשך הקטן מסתובב בכל שניה למקום אחר בכוונה לנסות להבין לאיפה עכשיו הביאו אותך, ועם איזה אנשים עכשיו אתה נמצא. לקחתי אותך לחדר שלי והרמתי אותך גבוה למדף הבובות שלי. אתה צרחת מאושר כשראית את הדובי הענק והלבן.לקחת אותו אליך והפלת אותו על הרצפה ואז התחלת לזוז בידיים שלי כדי שאני אוריד אותך למטה. חיבקת את הדובי הלבן חזק וצחקת. אחותי נכנסה לחדר ואמרה "ידעתי שאת ישר תאהבי אותו ותרצי שאני אביא אותו" אני הנהנתי, איך אפשר שלא לאהב אותך כולכך קטן ושברירי. אמא דווקא חשבה אחרת "נו בטח שהיא תשמח, היא מרוויחה על זה כסף" ואחותי ענתה לה שלא מדובר בכסף, אלא בכך שהוא גם קטן, וגם מדבר ספרדית אז בטוח הייתי שמחה שהוא יבוא. אמרתי לה שהיא בהחלט צודקת ואתה, רק בן שנה כאילו מבין אותנו מרים את ידיך למעלה כדי שארים אותך ואז מניח עלי את ראשך הקטן.

חיבקתי אותך. ניסיתי להבין איזה אבא היה מוכן לוותר על דבר כמוך. אתה ילד יפה, וחכם, אומנם אתה לא מפותח בהתאם לבני גילך- אתה עוד לא הולך בקושי עומד וזוחל ממש כמו קוף קטן בישיבה. בקושי אתה ממלמל. אבל רואים בעינייך שאתה ילד חכם. תאמין לי, אם הייתה לי את האפשרות ולא הייתי בת 18 הייתי מתלוננת על אמך ברווחה ומבקשת לאמץ אותך. בחיי!

באמת שקשה לי להבין איך הורים מסוגלים לוותר על ילדהים בכזאת קלות. הילד הזה, בן שנה וטיפה עבר כולכך הרבה ידיים במהלך חייו, כשמתבוננים בו מבינים עד כמה בגיל כזה אפשר לראות את התסכול שהוא לא מכיר שום סביבה מפני שכל פעם נותנים אותו למישהו אחר. אמא שלו מקולומביה, הגיעה לארץ והכירה בחור ישראלי. הם שכבו ונולד להם ילד. מרגע שהילד נולד, האבא סירב להכיר בו. הוא אומנם שילם מדי פעם כמה שקלים עליו, והיה עושה לו בייביסיטר כשאמו הלכה לעבוד בנקיון אבא מעבר לכך הוא לא עשה דבר. ההורים שלו גם לא מוכנים להכיר בנכד שלהם, הם גם שומרים עליו לפעמים כשהאימא זקוקה אבל תו לא. האמא, לא יודעת מילה בעברית מעבירה את הבן שלה מיד ליד בכל פעם מאז שהוא נולד כדי שתוכל לעבוד. הכסף שהיא משלמת לבייביסיטר לפעמים יוצא יותר מהמשכורת שהיא מקבלת בתור מנקה. בפעמים הראשונות שאימא שלי או אחותי שמרו עלי, הם לא רצו לקחת לה כסף. הם ריחמו עליו. וגם עליה. אך אתמול כשהוא הגיע אלינו הבנתי עד כמה אמו שלו, בחורה בת 27 חסרת אחריות. היא שולחת אותו אלינו כדי שתוכל לצאת לבלות. בתיק שהיא הביאה לו, לא היו חיתולים להחלפה, לא הייתה פיג'מה, היה רק בקבוק עם טיפה מטרנה כדי שיאכל, ובגד גוף קצר. כשסיימתי לתת לו את הבקבוק הוא התחיל לבכות, הוא עוד היה רעב, הבאתי לו בננה ותוך שניות ספורות הוא סיים אותה. תהיתי אם קורה לפעמים מצב שאין למסכן הקטן מה לאכול. כעסתי על אמו באותם רגעים. את עכשיו אמא למען השם! ילד זה לא משחק, וממש לא בובה שכשנמאס לך תזרקי אותו בגינה של השכן ותחפשי משהו אחר להתעסק בו. את אינך מבינה מה המשמעות של לגדל ילד, ומהי אחריות. במקום לשים את הילד שלך בגן ולחסוך את ההוצאות על בייביסיטר שיוצא לך פי אלף יותר יקר מפעוטון וככה גם הילד שלך יהיה בסביבה מוכרת ולא בכל פעם יעבור מיד ליד את דואגת ליציאות שלך. אחותי סיפרה לי שלפעמים האמא באה לבית של האבא והם שוכבים במיטה ומתחבקים וישנים ביחד ולמחרת הוא לא מתייחס אליה או לילד שלה. ואני שואלת כמה מטומטמת את יכולה להיות? תסעי בחזרה לקולומביה! שם המשפחה שלך נמצאת, הם גם שולחים לך כל פעם כסף בשבילו וגם מוכנים לקבל אותך ואותו במקום ללכת ולשכב עם גברים אחרים בכל פעם ואולי אופס בטעות יוולד לך עוד תינוק תדאגי לילד המסכן שלך, שבמוקדם ובמאוחר הוא יגדל, ואם הוא לא יזכה לחום שלך ולאהבה והיחס שלך הוא יהיה פושע או נרקומן או לא יודעת מה! חבל שיש סיפורים כאלה בשפע, בעיקר בדרום אמריקה..

חבל שאנשים לא חושבים על ההמשך במקום לחשוב על אותו רגע של הנאה, שאולי אותו רגע כיף ונעים אבל ההשלכות שלו לטווח הארוך הרסניות, בעיקר למי שלא יכול לגדל ילד בגלל שהוא בעצמו עוד ילד... כואב לי הלב