לחברה הכי טובה שהפכה אותי למבולבלת:

אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליך. הפנים שלך לא יוצאות לי מהראש. אני חושבת עליך ואני מתמלאת דמעות.. אני הולכת ברחוב וכל בת שניה נראת לי כמוך, מרוב שאת חסרה לי המוח שלי כבר מצייר לו תמונה שלך כדי שאני לא ארגיש בחסרונך. אני מדמיינת את עצמי מתהלכת ברחוב ופתאום נתקלת בך ואת אומרת לי כמה אני חסרה לך, וכמה את מתגעגעת אלי ואז אנחנו הולכות לשבת בבית קפה ומשלימות פערים רבים. אני הולכת לישון בלילה ומתפללת שכשאני אקום בבוקר אני אראה שיחה ממך. או אפילו הודעה, גם טוב! ויהיה רשום בה תדברי איתי בבקשה דחוף! מסוג ההודעות שהיית שולחת לי פעם כשהיית זקוקה לי. מרוב שאת חסרה לי, אני מסתכלת על הטלפון שלי בשעות שאין לי דבר לעשות ומדמיינת את המספר שלך רשום לי על הצג. אני עסוקה בלנסות לגרום לעצמי להתאהב מחדש, להתאהב בבחורים. אני אפילו שוכבת איתם, ומקווה שאיכשהו זה יגיע אליך. אני רוצה שיהיה לי חבר, כדי שתקנאי, כדי להבין שאני לא הוזה. אני מנסה לפתוח בדרכים חדשות כדי לשכוח ממך, אבל אני לא מצליחה, כי את חסרה לי כולכך, היית האדם הכי קרוב אלי בעולם ועכשיו את איננה. המוח שלי כבר התרגל אבל הלב עוד לא עיכל. ואני משננת במוחי פעם ועוד פעם, אני לא לסבית אני לא לסבית. חברים אומרים לי שיכול להיות שיש לי משיכה גם לבנות, ואני צוחקת ואומרת שזה שטויות והבעיה היא רק איתך, רק בגללך רק כי היינו ככה קרובות, ואז אחרי תקופה ארוכה כולכך של 4 שנים את כבר לא נמצאת. ואין לי את האומץ להתקשר אליך ולהודות שאת חסרה לי, להודות שאני מתגעגעת לשיחות שלנו. אין לי אומץ נשבעת לך.

לקחת אותי למקום שלא חשבתי שאגיע אליו. היית החברה הכי טובה שלי במשך שנים, וכשהבנת שאת לסבית משכת אותי איתך לשם, גרמת לי להתאהב בך גרמת לי לעשות איתך דברים שאני מצטערת שעשיתי אותם, כי אם לא הייתי עושה אותם לא הייתי מתאהבת בך. המון פעמים חשבתי לתפוס ממך מרחק כי פחדתי, פחדתי שאני לא אצליח להתגבר על זה, אבל לא הייתי מסוגלת, וגם את, לא היית מסוגלת להניח לי. באשמתך אני לא יודעת מי אני, אני לא מצליחה להבין את העדפה המינית שלי, אני מתנסה עם שני המינים ואני לא מצליחה להבין מה טוב לי. מה רע לי. מה אני צריכה ומה חסר לי. אני רק יודעת שעד שאני אצליח להבין יעבור זמן, גם כשאפסיק להיות אובססיבית ואפסיק להיכנס לך לפרופיל בפייסבוק ולעקוב אחרי ההתחברויות שלך לוואטסאפ את אולי כבר תמצאי את האהבה של חייך, כבר תביני מה את רוצה ואיך טוב לך ואני אשאר שם לבד, מרוסקת ולא מבינה מה אני צריכה ולמה אני הכי זקוקה. ואז, אני אאשים אותך, למרות שלא תהיה לאשמה זו באמת תכלית כי אני ואת כבר לא מדברות, ולא נדבר...

כשאני חושבת על הדברים שעשינו ביחד, אני מתמלאת רגשות אשם. אני מעודדת חברות שלי שהן לסביות שלא יסתגרו בגלל הסביבה ושלא משנה מה יקבלו אותן ויאהבו אותן. אני מדברת עם ידידים הומואים שלי ואומרת להם שאם הם היו הילדים שלי הייתי מחבקת אותם ואוהבת ואני לא חושבת שיש בעיה עם זה שיש להם משיכה לאותו מין. אבל כשאני חושבת עלי ועליך אני לא מרגישה ככה. אני מפחדת מה הסביבה תגיד, אני מפחדת מתגובת הורי שישמעו שהייתי עם בחורה. אני מפחדת שאני לא אוכל להמשיך בחיי כרגיל. היום כבר יש מודעות רבה יותר לעניין ההומואים והלסביות, אבל עדיין לא חסרה השנאה. אני מפחדת ליפול דווקא במקום של שנאה ולא של אהבה. אני חושבת על הפיגוע הנוראי שהיה בבר נוער.)http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1292727) אני זוכרת שבאותו יום חזרתי מהעבודה, עליתי למונית השרות בדרכי הביתה. לפתע הנהג הגביר את הרדיו ושמעו שם משהו על איזה רצח בבר נוער. הקשבנו כמה דקות לרדיו והנהג אמר "הנוער של היום מרוב שהוא משועמם הוא יוצא מהארון פשוט בושה". באותה תקופה לא הייתה לי שום עמדה לגביהם. אבל באותו רגע התחשק לי להרוג את הנהג. איך הוא מעיז? כעבור כמה זמן פתחתי את האינטרנט ומצאתי את אחת מהכתבות על הרצח. "התקשרתי לאבא ואמרתי לו שנפצעתי,הוא אמר" סוטה חבל שאתה לא מת". גם אם באותה תקופה לא חשבתי על עצמי שאני לסבית או דו היה לי קשה לקרוא כתבות מהסוג הזה. עכשיו אני נמצאת במקום שאני חושבת שאם אני אי פעם אחליט לצאת מהארון זאת תהיה טעות חיי, אני לא באה מבית שמקבל דברים מהסוג הזה, ואני לא אוכל לחיות עם שנאה. עלתה בי המחשבה שגם אם אחליט לצאת מהארון אצטרך לא לעשות דבר בנושא ולחיות חיים כפוליים. גם בתור סטרייטית וגם בתור לסבית. השאלה שלי, היא האם אהבה היא מותרת גם אם היא לא רגילה במיוחד? אם יש לי משיכה לבנות, זה.. רע? תודה לך, שהכנסת אותי לזה...   איזה כיף לחזור מהצבא ולראות את הפוסט שלי בפוסטים החמים ועברתי את האלף צפיות! תודה רבה למי שהמליץ ולתגובות שמחממות את הלב