לפעמים כשנדמה לי שאף על גילי הצעיר אני מסוגלת כבר להיות אמא ללפחות ארבעה ילדים, אני נתקלת בדברים קטנים שאומרים לי עצרי, את עוד לא בכיוון...  בצער רב התעוררתי היום מוקדם לעבודה בגלידריה שנמצאת כשלוש דקות מביתי. השעה הייתה 10 בבוקר והצטערתי על כך שלא המשכתי לישון והברזתי. אנשים וילדים רבים נכנסו במהלך היום כדי לקנות גלידה. בינהם נכנסו שתי משפחות, שלא יצאו לי בטווח הארוך מהראש. ראשונה נכנסה אימא עם 4 ילדים. בת אחת שנראת בסביבות גיל 7 ועוד שלושה בנים שגילם נע בערך בין 12 ל- 16. המשפחה הייתה בעיצומן של טעימת הגלידות כדי להגיע להחלטה. בינתיים נכנסה אמא עם ילד שנראה לי בסביבות גיל 9. אני עבדתי לבדי על הגלידות. בירכתי בבוקר טוב את האימא וכשבאתי לשאול את הילד מה מתחשק לו הוא החל לצרוח. לשבריר שניה נבהלתי. לא הבנתי מה קרה לו. הוא החל לצעוק "שוקולד שוקולד" הבטתי באימא שאוחזת ביד בנה ומבקשת ממנו להנמיך את קולו. אך הילד המשיך לצעוק ללא הפסקה. האימא ביקשה שאכין לו שני כדורי שוקולד. הילד היה אוטיסט. מיד נמלאתי חיבה אליו. מיד הכנתי לו בגביע שני כדורי שוקולד ענקיים מלאים בסוכריות. הילד חייך אלי והמשיך לצעוק "שוקולד אמא שוקולד". המשפחה שהייתה ליד הסתכלה בתדהמה על המתרחש. הילדה הקטנה משכה לאימא שלה בחולצה ושאלה אותה "אימא, למה הוא צועק ככה? הוא מפגר או מה?!". יכולתי לחוש את המבוכה של האימא של הילד האוטיסט. אמה של הילדה לא ענתה לה, והאיצה בה לבחור. בינתיים ראיתי את שלושת הילדים של האימא מתלחששים וצוחקים. הרגשתי כעס מטורף על אותה אמא. כעס שלא יכלתי לעצור. לא על הילדה כעסתי, כי היא בסה"כ ילדה קטנה, ואת חוסר היכולת שלה להבין או לקבל שונים ממנה הצלחתי להבין. אפילו באיזה מקום הצלחתי להבין את הצחוק של אחים שלה. אבל את ההתנהגות הנוראית של אמם של אותם ילדים לא הצלחתי להבין. לא הצלחתי להבין מדוע היא לא מסבירה לבתה מה יש לילד. לא הצלחתי להבין למה היא אינה עוצרת את הצחוק של הילדים שלה. המשכתי לשרת את אותה משפחה בזמן שהילד האוטיסט ואמו מחכים לקפה שלה. דקה לאחר מכן, כאילו משהו משמיים קרה האמא של הילדים נכנסה לשירותים. לקחתי את ארבעת הגביעים של הגלידה ויצאתי מחוץ לעמדתי כדי לתת להם אותה. לאחר מכן כרעתי ברך ליד הילדה בת ה7 ושאלתי אותה, "איזה תוכנית את הכי אוהבת בטלוויזיה?" הילדה ליקקה את הגלידה ועשתה מבט חושב לאחר מחר ענתה לי "גאליס". חייכתי אליה ואז שאלתי את אחים שלה. "אני אוהב בובספוג".  אחד מהם אמר. שאלתי את הילדה, "נכון כשלפעמים אמא שלך קוראת לך לבוא לאכול, את שקועה בגאליס" ואז את לא עונה לה והיא מתעצבנת ושואלת למה את לא עונה ואת אומרת לה שלא שמעת?" הילדה הנהנה. "נכון לפעמים אתה מדמיין את עצמך בתוך תוכנית שאתה אוהב ואתה לא שם לב לסביבה עד שאתה מתעורר מהחלום? הילד אמר לי נכון." אז הסתכלתי על האמא של הילד האוטיסט ואז פניתי לאחים, תחשבו שהחלומות שלכם הם רק מדי פעם, ואתם יכולים להסביר לאמא ואבא למה לא עניתם להם, ותתחשבו שהתוכנית בסופו של דבר נגמרת ואז אתם ממשיכים במשחקים. אז הילד נמצא בזה תמיד. הוא לא יכול להסביר לאמא שלו או לילדים אחרים למה הוא ככה. כי זאת מחלה.." קמתי מהישיבה והלכתי בחזרה למקום שלי להגיש לאישה את הקפה. האימא של הילדים חזרה מהשירותים עם הטלפון ביד שילמה והלכה. הילדים אחריה בלי להגיד מילה. חשבתי שהם יסתובבו לאחור אבל הם לא עשו את זה. חשבתי גם שאולי האימא של הילד תכעס עלי שהתערבתי. אבל במקום זאת היא אחזה בחיבוק את בנה ואמרה "תודה לך." במקום להגיד בבקשה עניתי לה "כשיש לך בן דוד בן 8 אוטיסט שמסביר לך את עולמו, זה כבר נהיה קל יותר..." הם עזבו את המקום עם צעקותיו של הילד אבל ראיתי חיוך קטן מופיע על פניה של האמא. הבוס שלי לא אמר מילה רק העביר יד על הכתף שלי ואמר לי "כל הכבוד".

לא הרגשתי צורך להגיד לו תודה, והאמת שהייתי מופתעת מעצמי שהתערבתי. אני לא עושה את זה בדרך כלל עקב ביטחון עצמי. אבל ילד קטן עם שיער בלונדיני בצורת פטרייה שחזר לפני שבוע בוכה מבית הספר ואמר שאף אחד לא מבין אותו, גרם לי לשכוח מעניין הביטחון ולדבר. למזלי בן דודי הוא בתפקוד גבוה, ויודע להביע את עצמו יחסית טוב. כשהוא סיפר לי שמציקים לו בביה"ס ושהמורות לא מבינות אותו שאלתי אותו איך הוא מסביר לאנשים מה הבעיה שלו. אז בהתחלה כמובן הוא אמר "אין לי בעיה" ואחרי זה הוא תיקן את עצמו, והסביר לי את מה שהסברתי לילדה הקטנה ולאחים שלה. כמובן, שהסיפור הזה הוא לא ההגדרה הכי נכונה של אוטיזם, אבל כשזה בא לידי ביטוי מילד קטן מתוק שנראה כמו בובת חרסינה, אין אדם בעולם שיגרום לי לשנות את ההגדרה. בעיקר כשאני מסבירה את זה לילדים. בן דוד שלי גם ביקש ממני להגיד לחברים שלי שלא יכעסו על אנשים שקשה להבין אותם ותיאר את זה במילה "סבלנות" שהם למדו בביה"ס. אז אני מעבירה את דבריו רק במילים טיפה שונות- תהיו סבלנים כלפי שונים ממכם, ואל תשפטו אדם לפי התנהגותו, אין לדעת מה הסיפור מאחורי זה. ואני באמת לא מבקשת שתקבלו את כולם, או תתייחסו לכולם אבל באמת המילה סבלנות לא יכולה לתאר את זה בצורה טובה יותר.

    אוהבת אותך קטנצ'יק 3>


 עריכה: כיף שיש מודעות, ואכפתיות. (-: