אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך
על כל מה שראיתי בפניך
על השלווה ללא מילים
הניחוחות והצלילים
הכל היה כל כך יפה בעיניך

אבא, זוכר את השבילים לבית הספר
את כל המנגינות מתוך החדר
כשהקשבת איך אני שר
עם המבט המאושר
והחיוך המתחבא בין שפתיך

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך

אבא, הבית הישן מזמן איננו
עברנו, התקדמנו, השתנינו
וממלאים את החסר
בפרצופים דומים יותר
למה שכל אחד חשב שחסר לו

אבא, על הדרכים שכה אהבת לטפח
אני הלכתי וניסיתי לנצח
ולא תמיד הבנתי איך
כי לא הכל הולך
אני שונה ממך אבל מאד כמוך

אבא, הזמן עבר ולא דיברנו
אבא, סלח לי
לקח לי זמן כדי להבין - אתה שייך לי
כמו שאני שייך לך
כמו שאני אוהב אותך
בוא לא נשמור בפנים יותר ונדבר

אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך

עבר כבר מעט יותר משבוע שלא דיברנו. בתקופה האחרונה, דיברנו כל יום, לפחות שלוש פעמיים ביום. בעצם פעמיים או פעם אחת כי אחרי פעם אחת איכשהו הייתי מרגישה שזה מספיק לי או שהייתי שוכחת לחזור אליך. לא כעסת. או לפחות לא חשבתי שכעסת כי דאגת להסתיר זאת ממני. כשדיברתי עם אחי לפני כמה שבועות וסיפרתי לו על הניתוח שאתה עומד לעבור שאלתי אותו אם לא אכפת לו והוא ענה "טוב כן אכפת לי, אבל תביני אני נשוי עכשיו יש לי משפחה אני לא יכול להעמיס עלי את הבעיות שלו יש לי בעיות משל עצמי.." גם נזכרתי שהוא אמר לי כמה פעמים שלדבר איתך יותר מפעם ביום בתקופה שהוא עוד הסכים לשמור איתך על קשר פה ושם, זה יותר מידי בשבילו ולכן הוא עונה לך פעם אחת ובשער הפעמים מסנן. אתה הרגשת את זה אבא. לאחי לא סיפרת כמה זה פוגע והאמת שגם לפני לא הודת בכך אבל הרגשתי את זה, לא יודעת איך.. הבטחתי לעצמי שאני לא יעשה את אותו הדבר. אני לא אפגע בך כמוהו. ובסוף חזרתי על זה גם אני. הייתי מקשיבה לך בחצי אוזן כשדיברנו בטלפון והייתי מתעסקת במחשב תוך כדי. גם לזה שמת לב והיית אומר לי "טוב תחזרי לדבר עם חברות שלך בפייסבוק אני לא אפריע לך נדבר אחכך בובה יקרה שלי" ואני הייתי אומרת זה בסדר. ואז היינו מסכים את השיחה. הפעם האחרונה שדיברתי איתך לפני שבוע הייתה דרך חבר שלך שבא במקרה לבקר אותך. התקשרת אלי ממנו אחרי שכמה ימים הייתי מודאגת כי לא ענית לי לטלפונים והטלפון שלך היה מנותק. אני לא יודעת איפה אתה גר וגם היכן אתה עובד. הייתי אובדת עצות. ואז התקשרת והתחלתי לצרוח עליך. התקשרתי לכל מחלקה ומחלקה בבית החולים שקרוב אלינו ושאלתי אם מאושפז שם אבא שלי. אתה צחקת ואמרת שאין לי מה לדאוג, שאתה בסדר. אבל לא נשמעת לי בסדר. שאלתי מה יש לך ואמרת לי שאתה חולה כבר כמה יימים. שקרן! אתה כבר חולה למעלה משבוע ואתה לא מטפל בעצמך, מתעצך ללכת לבדוק את עצמך בביה"ח שוכח שהמצב הבריאותי שלך כמעט מתחת לרף האפס ולך לא אכפת.

המון פעמים הייתי שואלת אותך למה אתה מזניח את הבריאות שלך ואתה היית עונה לי "בשביל מה אני צריך לשמור על הבריאות שלי, אין לי אף אחד בעולם". המשפט הזה היה מעלה בי דמעות בכל פעם, והיה גורם לי לצביטה ענקית בלב. איכשהו ששכחת שהאדם היחיד שיש לך בעולם זאת אני, ולא הכי מתחשק לך להעריך אותי, וזה בסדר.. אף אחד לא מעריך אותי :) כשהיית חולה, שכחתי להתקשר יום אחד או יומים לשאול לשלומך אני מודה באשמה. סגרתי שבת בצבא. ומרוב הדברים שהיה לי לעשות קצת שכחתי. ואז אחרי יומים שלחת לי הודעה "מה את שונה בדיוק מאחותך ואחיך? אה, את בעצם לא שונה מהם בכלל. טוב שיש מי שמתקשר לשאול לשלומך." כשעניתי לך שאין לך זכות להגיד דבר כזה כי אני היחידה שבקשר איתך מכל המשפחה הערורה שלך ושאם תמשיך לדבר אלי כך תאבד את כולם, ענית לי "בנחמדות" "זה בסדר, גם ככה אני לא בעולם ואין לי אף אחד, חוץ מהחברים שלי. את המשפחה שלי מזמן איבדתי אבל לפחות יש לי חברים שלא יעזבו אותי לעולם ולא יאכזבו אותי". כולכך כעסתי עליך באותו רגע שהחלטתי שזה הרגע שאנחנו צרכים להפסיק לדבר, מי אתה בכלל שתגיד שחברים קרובים יותר ממשפחה? אז אולי אני לא נפגשת איתך כמעט (תאשים את אימא בסדר? לא אותי..) אבל אני מדברת איתך בטלפון זה גם משהו! ביקרתי אותך בביה"ח כשהיית מאושפז ולא עזבתי אותך לרגע. אין אתה מסוגל להגיד דבר שכזה!!!! אבל ממש כמו אדם עם פיצול למחרת כבר שלחת הודעה והתקשרת לדבר כאילו כלום לא קרה. וטוב נו, מי אני שאשפוט אותך או יפסיק לדבר איתך. עבר שבוע ואני לחוצה, אין לי דרך לבדוק איך אתה מרגיש, אם המצב הבריאותי שלך החמיר. אני יודעת שאתה בדיכאון ושאתה על תרופות כי חשבת כמה פעמים להתאבד (נראלי שאתה אפילו לא זוכר שסיפרתי לי את זה חחחח...) באלי לחבק אותך או לפחות להגיד לך שאני אוהבת אותך ושאתה לא לבסד כי יש לך אותי. באלי שכול המחלות שלך יעברו אלי או יעברו בכלל כדי שלא תסבול. באלי לחפר על כל הטעויות שעשיתי איתך כי אתה לא היית אבא מושלם אבל אני צריכה להיות בת מושלמת למרות הכל (כבד את אביך ואת אמך או משו כזה..) אני מפחדת שבקרוב אני אאבד אותך לנצח. ולמרות שיש ימים שאנחנו לא מדברים, איך זה ירגיש שהפעם הזאת שכבר לא תהיה פה יותר, לא נדבר יום או יומים או שבוע, אלא יותר לעולם! זה מפחיד מדי ואני לא רוצה אני פשוט לא רוצה. אני מרגישה הילדה הכי רעה בעולם כשאני חושבת על זה שאתה, אבא שלי מרגיש לבד בעולם למרות שכל המשפחה שלך חייה נושמת ובועטת. כולם בקשר ורק אתה לבד. אני מרגישה אבודה כשאתה מספר על איך הבוס שלך נחמד איתך ומזמין אותך לאכול או לוקח אותך לטיול ואתה אומר שהוא חבר שלך ואני יודעת שאם הוא עושה את זה זה אח ורק מרחמים. לפעמים הייתי מספרת לך על חברים שלי ומתלהבת בכמה הם רבים וראיתי שאתה מאושר בשבילי אבל אז חשבתי על זה שלך אין, ושאני מגעילה שאני עושה את זה. אבא, אני רק מתחננת שתצור איתי קשר, שתגיד שאתה בסדר שתשמיע קול. אני מבטיחה לך שאני לא אאכזב אותך יותר ואני אשאר לצידך לנצח! רק בבקשה. אל תעזוב אותי. אל תעזוב אותי עכשיו. אני אוהבת אותך ואתה חשוב לי.

אבא.