לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2012    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 




הוסף מסר

11/2012

אתה פה חסר לי. כשהתאבדת


אני עוד לא מעכלת. עברו סה"כ 3 שעות מאז מותך ואני עוד מתחננת, מתחננת להבין, איך זה אפשרי? איך אדם נפלא, מדהים, חבר אמיתי מי שתמיד הבין אותי ואת כולם וקיבל את כולם באהבה בלי דעות קדומות סיים את חייו מוקדם כולכך. אתה הכנסת אותי לעולמך בלי טיפת בושה או פחד, ועכשיו אני מרגישה כמו סגירת מעגל כשאני כותבת פה. הכעס שלי מופנה להורים שלך. הורים שגידלו ילד מושלם מכל הבחינות. כולכך מושלם עד שהם סירבו לקבל את מה שנראה להם כהפרה בוטה של השלמות. החברים שלך קיבלו אותך, כולם אהבו אותך כמו שאתה. אז מה אם במקום לאהוב בנות אהבת בנים. זאת זכותך! לי יש את הזכות לאכול פסטה ולא אורז לארוחת צהריים, לאדם אחר יש את הזכות ללבוש מגפיים ולא כפכפים, ואתה בחרת לאהוב בנים. איפה הרע פה? המון זמן חשבת אם לספר להוריך או לא. בעייני העובדה שהבאת בנים הביתה לא עוררה דאגה אצל הוריך. היו לך המון ידידות. כולן אהבו אותך. אני מודה פה שאפילו אני. עם כמה שהיית רחוק ממני. ואז הידידות העמוקה והאמיתית איתך השארתי ביני לבין עצמי. לא סיפרתי לאפחד עליך. אתה ידעת שלא ניסיתי להחביא אותך, יש לי חברות לסביות וידידים הומואים רבים. אבל אתה היית מיוחד. ואני רציתי לשמור אותך רק לעצמי, רכוש יקר. כשאספת את הוריך לשיחה לפני שלושה ימים סיפרת לי בטלפון שאימא שלך החלה להכות את אבא שלך תוך כדי שהיא פרצה בדעמות. היא לא אמרה מילה רק הסתובבה סביב הספה במעגלים. אבא שלך שתק. וכשאמרת לו שיגיב, שיגיד משהו הוא קם ונתן לך סטירה. לאחר מכן הוא צעק, "הבן שלי לא הומו, הבן שלי לא הומו" אתה החלת למרר בבכי הוא צעק עליך שתפסיק לבכות כמו בחורה. הם התחילו לריב ואתה צעקת "אני הומו! תבינו את זה, אני אוהב בנים, שכבתי עם בנים למה אתם לא יכולים לקבל אותי כמו שאני? לאהוב אותי כמו שאני?!" אמא שלך קמה ויצאה מהבית. אבא שלך צעק עליך לעוף לחדר שלך. מהחדרף סיפרתי לי ששמעת את אבא שלך מתקשר אל אימא שלך ואומר לה "אני לא גידלתי בחורות, אני גידלתי בנים! אם הוא רוצה להיות הומו הוא יכול לעשות את זה במקום אחר. אני לא רוצה אותו בבית שלי." אימא שלך כנראה ניסתה להרגיע אותו כי הוא אמר איך את מסוגלת לקחת את זה טוב כולכך. כשידברנו בטלפון השעה הייתה בסביבות 1 בצהריים ואני ישנתי. אתה התקשרת ולא דיברת. שאלתי אם אתה בסדר. לא ענית. ידעתי שמשהו לא בסדר. ידעתי. לבסוף סיפרת לי כל ההתרחשות. הרגשתי שקיבלתי סכין בלב למרות שזה הסיפור שלך. היית כאוב. בחיים לא שמעתי אותך ככה. ביקשת שאני אבוא. אמרתי שאני לא יכולה כי זה יום שישי. שתקת. אמרת שנדבר.

 

היום בבוקר קיבלתי הודעה ממך. אמרת שאתה אוהב אותי ושלא משנה מה אתה מודה לי על הכל. שלחתי לך הודעה חזרה ושאלתי אם אתה בסדר. לא ענית. התקשרתי והטלפון היה סגור. כשסיימתי את הצבא, ופתחתי את הטלפון ראית שיחה שלא נענתה מאימא שלך. חזרתי אליה ושאלתי אם הכל בסדר. אימא שלך בכתה בטירוף. אתה היית תלוי באמבטיה עם סדינים שקשרת אחד לשני. באותו רגע החסרתי נשימה. גם פעימה. היא אמרה שיש מכתב. היא שלחה לי אותו. היא אמרה לי שהיא אימא נוראית. אמרתי לה שזה לא נכון תוך כדי ששתינו בוכות. אבל בלבי אמרתי, את צודקת, הבן שלך התאבד בגללך ובגלל בעלך כי לא קיבלתם אותו. את בהחלט אימא נוראית.

 

זה חלק מהמכתב:

 

אמא ואבא היקרים: לפני שתטיחו אשמות כבדות כלפי עצמכם חשוב לי להגיד לכם שאני אהבתי אותכם. אהבתי אותכם מאוד. לא הפסקתי לרגע. הייתם הורים נפלאים שחינכו אותי לערכים וכבוד האדם. חינכתם אותי תמיד לקבל את השונה ולא לשפוט אנשים על פי סטיגמות. המילים שלכם חכוכות לי בזיכרון חזק. אפילו כשצעקתם עלי שאני הומו מסריח. אפילו שאתה אבא אמרת שאתה רוצה ךגרש אותי מהבית. ואת אמא שתקת. עדיין לא הפסקתי לאהוב אותכם. פשוט, היה לי מעט קשה לעכל את זה שהערכים שלימדתם אותי כל חיי לא למדתם להשתמש בהם בעצמכם. איך העובדה שאמרתם לי לקבל את השונה ממני גרמה לכם לשנוא אותי בגלל שאהבתי בנים ולא בנות? אני מצטער כולכך, מצטער שנולדתי, שגרמתי לכם בושה ענקית על שגידלתם אותי ולא נולדתי מה שרציתים. אני מצטערת שאיכזבתי אותכם.אני  רוצה שתדעו שעד לפני שיצאתי מהארון, הדרך שעברתי הייתה קשה. אנשים רבים פגעו בי, ולא קיבלו אותי. הם לא ידעו מי אני ואני בטח ובטח שלא ידעתי. אתם מבינים? הייתי נתון למשחק של ילדים מפגרים שהפכו אותי לבובה שלהם. עד שפגשתי את(...) הוא ואני התחברנו מתיאטרון. ביום שבאתי אליו וסיפרתי לו על היחס שלהאנשים הוא חיבק אותי ואמר "זה בסדר להיות שונה. גם אני שונה כולנו שונים." הוא היה האהבה הראשונה שלי, החבר הראשון שלי, אני והוא ביחד גילינו את עצמנו. בזכותו כבר לא התביישתי במי שאני ואפילו הצלחתי לחבב את מי שראיתי במראה! הוא זה שדחף אותי לספר לכם, למרות שהתעקשתי שלא תבינו, לא האמנתי שתגיבו בצורה קשה שכזאת. לא סיפרתי לו על השיחה שלנו. לא רציתי להכעיס אותו או לפגוע בו.

אני מקווה שלא תכעסו עלי, ושגם לא תכעסו על עצמכם. זאת יד הגורל, כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות. אני אשמור עליכם מלמעלה תמיד תמיד תמיד. תהיו חזקים בלעדי. אוהב אותכם תמיד, הבן שלכם. ההומו.

 

מישהו יכול להסביר לי איך עוצרים את הדמעות? אני אוהבת אותך כולכך! אני תמיד יאהב אותך, ואני מבטיחה שלהורים עוד תהיה גישה שונה לקבלת הילדים שלהם, תסמוך עלי. ת.נ.צ.ב.ה

נכתב על ידי meduele , 26/11/2012 18:45  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לחזור לעבר


לפעמים המחשבה על העבר גורמת לי להצטער על שלא הקשבתי לרצונות שלי באותו רגע והמשכתי להתמודד בתקווה שמשהו ישתנה.

 

אני נזכרת בשנה שעברה, כשהייתי אצל הפסיכולוגית והפסיכיאטרית בפגישה משותפת. הן הכינו את הטפסים האחרונים לאישפוז שלי. הטלפונים לבית החולים כבר נעשו ומה שנותר הוא להגיע לשם לפגישה. פתאום כשהבנתי כמה זה קרוב, ביקשתי לעצור. חזרתי על הפסיכיאטרית וביקשתי לבטל הכל. אמרתי לה שאני בסדר, ושאני מאמינה שאני מסוגלת לקחת את עצמי בידיים ולהפסיק לבד. היא שאלה אותי אם אני בטוחה. אמרתי לה שכן. בפנים ידעתי שלא. ואם כן, אז רק לתקופה קצרה. אני מסוגלת לא להקיא, אני מסוגלת לא לצום אני מסוגלת בלי הרעבות וכמובן בלי בולמוסים. היא הביטה בי ומסיבה שאינני מבינה עד היום למה, היא האמינה לי. לאמא פניתי ואמרתי לה שאני סתם הייתי במשבר ושאני בסדר. היא כול כך שמחה שאני מוותרת על אשפוז שהיא אפילו לא חשבה לשניה אם זה באמת מה שאמור לקרות. תקופה ממש ארוכה הפסקתי עם השטויות. כלפי חוץ אפילו הפסקתי עם הדיכאון. הייתי שמחה, צחקתי והשרותים לא היו מקום הבילוי היחיד שלי. אבל כמו כל חומה שבנויה בצורה לא יציבה יבוא משהו שינסה לחדור ויפרק אותה. ככה העמדת הפנים שלי נהרסה. עם הזמן הבנתי שלא צריך לספר כל מה שקורה באמת. לא סיפרתי שחזרתי לשטויות שלי. כלפי חוץ הייתי נראת מעולה, ובפנים נרקבתי לאט לאט. האמת? השיניים שלי התחילו להרס, נשירות שיער מעצבנות ופצעים על פרקי האצבעות. הכל היה תחת הסתרה.

כשאני חושבת על המצב, אני מצטערת אני מצטערת שלא נתתי להם לאשפז אותי לפני גיל 18. הידיעה שמישהו ידאג לי ולא אני לכולם. שאני לא אצטרך לקום כל בוקר בתחושה של החמצה לא ברורה, ולהרוס לעצמי את המערכות בגוף. להעיף ממני את הרצון של לישון ולא להתעורר לעולם. (למה הפרעות אכילה חייבות להיות מלוות בדיכאון)? עצוב זה התחיל לפני 8 שנים לפני שעליתי לכיתה ז'. לאחר ירידות אין סופיות של ילדים אכזריים בבית הספר היסודי על המראה שלי, החלטתי להגיע שונה לתיכון. כמו שכבר אמרתי בפוסט הקודם, אצלי באותה תקופה רזון התקשר ליופי ושלמות. וכדי להיות מושלמת בתיכון פתחתי בדיאטת כסח בחופש הגדול שבין כיתה ו' לז'. באותה תקופה גיליתי שתי חברות חדשות- אנה (אנורקסיה) ומיה (בולמיה). הגעתי לישרא בלוג ומצאתי בלוגים שונים של בנות אנורקסיות ובולמיות. לקחתי את הצד של האנורקסיה והתחלתי לעקוב אחר הדיאטות שפירסמו בבלוגים הרבים. אחרי תקופה ממש ארוכה החלטתי שאני פותחת גם בלוג. אז הכרתי שלוש בנות שאני בקשר איתן עד היום, שהבלוגים שלהן היו בין המוצלחים. עד מהרה הבלוג שלי נהפך לנצפה ביותר, והיו לו המון כניסות. פרסמתי שם תמונות של עצמי על כל ירידה וירידה, טיפים שימושיים ועוד. התגובות והתמיכה שקיבלתי מהבנות שלקחו במאבק לרזון בדיוק כמוני גרמו לי לסחרור ולפוש ענקי להמשיך בדרך הזאת. בדרך כמו בכל דרך אנשים ניסו להתערב, לנסות להוציא אותי מזה אך אני הייתי דבקה במטרה. לאט לאט גיליתי גם את ההקאות וכך, במשך כל השנים האלו חייתי בצל של הבולימיה עם רצון להיות אנורקסית. "מעגל קסמים" רבים קראו לזה וככה גם אני. היום אני מצטערת שנכנסתי לזה, אבל שאת שם את כבר שם. אני לא מסוגלת באמת לצאת מזה. ואולי אני גם לא רוצה. אני רוצה שיחזרו לדאוג לי ושכל הדאגות של היום יתחלפו בדאגות הילדותיות של פעם. ו.. אופ! שיהיה בסדר כבר!

אז בנימה אופטימית זאת, הי לך הפרעת אכילה שלי, חזרתי. התגעגעתי ממש. *לא באמת*.....

נכתב על ידי meduele , 24/11/2012 23:24  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פוסט שמוקדש במיוחד לך!


כל החיים שלי חשבתי שפסיכולוגים זה דבר חרא. את נכנס אליהם לחדר, אתם יושבים אחד מול השני, הוא מביט בך את בו. אם את לא מדברת רוב הסיכויים שהוא יביט בך במבט מלא רחמים וחוץ מ- "איך את מרגישה עם זה?" או "על מה את חושבת כרגע?" הם לא יגידו מילה. עברתי כולכך הרבה מטפלים בחיים שקשה לי לספור. כולם איכזבו אותי ואף פעם לא הרגשתי בטוחה מספיק לספר להם דברים. עד שהגעתי אל מ' הפסיכולוגית הנוכחית. בהתחלה, גם אותה לא סבלתי. הסיבה שאותה לא אהבתי זה כי היא תמיד ידעה מה להגיד, וכשהיא הביטה בי וישרה את פיה לקו ישר, ידעתי שהיא גם יודעת במדויק מה עובר לי בראש. עברתי איתה שנתיים קשות. ורק בזמן האחרון שאין לי כמעט זמן להגיע אליה לפגישות הבנתי כמה היא חלק משמעותי מחיי. כמה היא חשובה לי. כשנכנסתי אליה היום, בדיכאון מטורף ראיתי ישר את המבט המוכר והמבין. "את לא אוכלת נכון?" היא שאלה. "אני נראת לך כמו אחת שלא אוכלת? נו באמת!" היא הסתכלה עלי בכעס ואמרה "את בהחלט נראת כמו אחת שלא אוכלת, ממש רזית רואים עליך בעיקר בפנים." השתדלתי לא להתפוצץ לה מצחוק בפנים. היא שאלה אם אני מקיאה. ישר אמרתי שלא. ואז השפלתי את מבטי לרצפה ואמרתי ששיקרתי. שחזרתי להקיא. היא אמרה שהיא יודעת. היא ביקשה שאני אספר לה מה עובר עלי. עוד שניה פרצתי בבכי. איך אני אמורה להסביר בפגישה כבת שעה את כל מה שחוויתי בתקופה האחרונה.נזכרתי באחת הפעמים שישבתי אצלה בחדר ואמרתי לה שאני רוצה להתאבד. הטלפון לאימא שלי לא איחר להגיע. כעסתי עליה ולא הגעתי למספר פגישות. כשהיום היא שאלה אם אני רוצה למות אז חשבתי שניה. חייכתי ואז אמרתי "אני בת 18 וחצי עכשיו, אז אני בהחלט יכולה לשפוך את ליבי ולהגיד לך שכן, אני רוצה להתאבד ואת לא יכולה לעשות כלום בנושא!" היא אמרה שהיא בהחלט לא יכולה להגיד לאף אחד אבל היא כן יכולה להכריח אותי ללכת לפסיכיאטר מכיוון שהיא לא רופאה ואני צריכה טיפול תרופתי.

רציתי להגיד לה שהיא לא רואה את התמונה כולה. כשאני לבד עם עצמי אני בוכה, יושבת בחושך ומתבודדת. ושוב בוכה. היא ביקשה לדעת את התמונה המלאה אבל לא הייתי מסוגלת לספר. התקופה האחרונה היא בין הנוראיות שהיו לי, אני אפילו לא יודעת להסביר למה אבל אני מתעוררת למציאות שאין לי כל רצון לחיות בה. אני לא מצליחה לראות את המשך דרכי ורע לי. רע לי ממש. אני מרגישה לבד, שהתרחקתי מכולם. שכולם התרחקו ממני. אני עייפה כל הזמן ומוטשת ממאבק יום יומי בחיים ובעצמי. זה מתסכל. מתסכל בצורה קשה. היום כששאלתי אותה למה כולכך אכפת לה ממני היא אמרה "מעבר לזה שאני פסיכולוגית שלך, אני מרגישה כאילו את הבת שלי ויש לי צורך אדיר לגונן עליך ולשמור עליך. אני מרגישה כאילו אני ממלאת מקום של אימא שלא הייתה לך כל החיים כי היא הייתה עסוקה ולא שמה לב להתמודדות שלה. תמיד היית הבוגרת מכולם בבית וגם כשעברת דברים קשים ונוראיים את המשכת להיות חזקה. את באמת חשובה לי ואין לי את זה עם כל מטופל, שאני מרגישה צורך לחבק אותך כול הזמן ולגעת בך (אל תקחו את זה למקום אחר..)" הדברים שלה מוטטו אותי באותו הרגע, דמעות עלו בעיניי. הדברים שהיא אמרה נגעו בי בצורה חזקה כולכך. לא חשבתי שאני עד כדי כך חשובה לה. למישו.. לאחר מכן כשהיא שאלה אם אני יכולה להבטיח לה שאני לא אפגע בעצמי ולא יעשה לעצמי כלום, צחקתי אבל הבטחתי לה. הבטחתי לה כי רוב הפעמים שאני מבטיחה דברים אין לי בדיוק מילה שאפשר לסמוך עליה. אבל הפעם זה שונה. תודה לך מ' מנעת ממני לעשות משהו ממש טיפשי היום, ואני מניחה שגם בהמשך. אני אהיה מדוכאת אבל בלי לפגוע בעצמי או בחיי. תודה לך, תודה! חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי meduele , 21/11/2012 22:05  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  meduele

בת: 31




6,098
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmeduele אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על meduele ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)