מדינת ישראל היקרה. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. באופן כללי, אין לי יותר מידי תלונות נגד המדינה שלנו. בסה"כ היא פועלת די טוב. אך יש כמה דברים שעוד יש צורך לעבוד עליהם. אחותי כיום בת 22. לפני כשלוש שנים בערך, היה לה בן זוג. תחילה הכל היה טוב ויפה עד שיום אחד היא חזרה עם סימנים כחולים על גופה. ניסינו לשכנע אותה לספר ממה הם קרו. כמובן שחשדנו בו. אך היא סירבה לספר לנו. כעבור כמה זמן הוא הגיע אלינו לבית. אני חממתי לעצמי אוכל במטבח ולפתע הוא הגיח והפיל אותי על הרצפה. הוא תפס בשתי רגליי והצמיד אותן אחת לשניה, לאחר מכן בעודי מנסה להתנתק מאחיזת ידיו הגדולות והחזקות הוא משך אותי בכל הבית כשאני נגררת על הרצפה כמו סמרטוט. כשהוא סיים, הוא התיישב עלי והתחיל לדגדג אותי בלי הפסקה. זה אולי נשמע נחמד וכיף אבל זה לא! בטח שלא לידה קטנה שאדם זר נוגע בה ועושה משו בניגוד לרצונה. רק כשהתחלתי לבכות הוא הפסיק וצעק עלי "מה את בוכה זה היה בצחוק!". באותו ערב סיפרתי על ההתרחשות לאמא שלי. היא הייתה בהלם. לבסוף אחותי סיפרה לי שהחבורות על גופה הן ממנו. היא סיפרה לנו שהוא מאיים עליה עם סכין מטבח גדולה ומרביץ לה, מקלל אותה ומשפיל אותה. באחת הפעמים כשהיא הגיעה לדירה המשותפת שלהם, היא מצאה אותו בוגד בה עם החברה הכי טובה שלה. כמה ימים לאחר מכן היא חזרה לקחת את דבריה מהבית, והוא התחיל לקלל אותה, להרביץ לה, ואז בעט בה החוצה מהבית והיא נפלה בכל המדרגות ונחבלה בכל גופה. אחותי פונתה לבית החולים. מיותר לציין שהוא ניסתה להתאבד בגללו.
לאחר המקרה ניסינו כל בני המשפחה וגם חברותיה לשכנע אותה להגיש נגדו תלונה במשטרה. אחותי סירבה מתוך פחד שהוא יפגע בה מפני שהוא איים עליה. לבסוף היא נכנעה ועשה זאת. כשתפסו אותו במשטרה, הוא אמר שמצבה הנפשי של אחותי מעורער והכל דברי שקר. הראיות נגדו נאספו מגופה, ועדות של אחותי שלי ושל חבריה נאספו גם הם. שלוש שנים עברו מאז המקרה, לאחותי כבר יש חבר חדש שאוהב אותה ומכבד אותה. רק היום, אחרי המון זמן נערך סוףסוף המשפט נגדו. חיכינו עד השעה 3 כדי לשמוע את החלטת בית המשפט. בשעה שלוש אחותי שלחה לאימא שלי אסמס על החלטת השופט- 1500 שקל לבית המשפט (המדינה תבעה אותו) 500 שקל פיצויים לאחותי, ושישה חודשי מאסר בתנאי. אני מדגישה, בתנאי! כלומר רק במידה ובמשך השישה חודישם האלו הוא יעשה מעשה דומה לזה שעשה לאחותי הוא יאסר.הייתי בשוק מההחלטה. אני שואלת למה, למה יש כזה חוסר צדק במערכת המשפט בישראל. לא מזמן שמענו על אדם שזרק נעל על שופטת בית המשפט העליון וקיבל על כך שלוש שנות מאסר. איפה נשמע דבר כזה שאדם שהעליב שופטת יקבל עונש חמור יותר מאדם שהתעלל בבחורה ויש עדויות! יש הוכחות למעשה! יקבל עונש חמור יותר מאדם שאנס\דרס. רק בישראל! אני לא מסוגלת להבין את החוסר צדק הזה באמת שאני לא מסוגלת. נשים שעוברות התעללות נקראות להגיש תלונות, כדי שדבר כזה לא יקרה בשנית לא להן ולא לחסרת מזל אחרת. אך אני לא מבינה איזה זה בדיוק עוזר? אותה בחורה שנכנעת ומחליטה לבסוף להגיש תלונה, עוברת סבב השפלות, גם חקירות ארוכות ומעיקות גם משפט שבו הן צריכות לעמוד מול אותו אדם שהרס את חייהן ולבסוף אותו אדם שהרס את חייהן מקבל עונש מצחיק. מצחיק זאת המילה הכי טובה לתאר את העונש! אני אפילו כבר לא מדברת על אחותי! איפה נשמע דבר כזה באמת איפה? אין מחשבה מאחורי העונש שניתן למתעללים, אחרי זה שומעים על כתבות בעיתון של נשים שנרצחו ע"י בן הזוג שלהן ושחוקרים לעומק מתגלה במקרה שהנושא בינהם כבר היה בבית המשפט ובן הזוג לא קיבל את העונש המקסימלי שמגיע לו. אחרי זה רואים שידורים בטלוויזיה על בחורים שהתעללו תקופות ארוכות במישהי מהמשפחה או אישה זרה לחלוטין. אנחנו כבר לא חיים בשנות ה-30, אנחנו מדינה עם טכנולוגיה גבוהה ומתקדמת, יש לנו צבא חזק שעומד מול כל המכשולים, אנחנו העם הכי הומני ומאוחד שקיים (ואני לא אומרת את זה סתם!) אנחנו עוזרים למדינות אחרות שנזקקות, אנחנו שולחים כוחות תומכים לארועי טרור במדינות אחרות בעולם אבל להתמודד עם בעית החקיקה והענישה שקיימת פה במדינה אנחנו עוד לא מסוגלים. לתת חופש לאדם שהתעלל פגע והשפיל זה בדיוק כמו לתת נשק חם וטעון לאדם שהרגע רצח מישהו ברחוב. זה לרצוח פה נפש של בחורה. הענישה אינה תקיפה מספיק ואינה מרתיעה מספיק, חייבים לעשות משהו בנידון, חייבים לעורר את בית המשפט שישן בזמן שנוצר פה מפגע רב! לא יתכן שרק שנים אחרי שנעשה פשע יטפלו בו ואז כבר לא תהיה לו את אותה העוצמה שהייתה יכולה להיות באותה תקופה. אז אנחנו החלטנו לערב פה את אורלי וגיא, לערב פה את הטלוויזיה כי ידוע שרק לאחר שמערבים תקשורות במקרים קשים פתאום אנשים נזכרים להתעורר. מצחיק קצת לחשוב על זה שהשופטת טענה שהמקרה לא מספיק חמור. אז את צודקת שופטת יקרה, לעבור השפלה מילולית, ופיזית, לקבל מכות ולעוף בכל המדרגות ולהחבל בכל הגוף זה באמת לא כזה קשה.. כנראה שהיינו צרכים להגיע אליך כשהיא הייתה מתה או מאושפזת בטיפול נמרץ או משו (ולא אני לא מגזימה). תשקלי שוב ללמוד משפטים בסדר? (-: ולאחותי היקרה אני שולחת חיבוקים ועידוד על היום שהיא עברה
מעבר לכך, אני קוראת לכל בחורה שעוברת התעללות או שעברה התעללות. לא משנה איזו סוג התעללות, את יודעת מתי רומסים את כבודך ופוגעים בך, רק את, אם את מרגישה שדבר כזה קורה תפני לעזרה! את לא צריכה להישאר עם זה לבד, יש היום מליון עמותות עובדים סוציאלים ומוקדי חרום שפעילים 24 שעות ביממה כדי לעזור לך במקרים האלה. יש המון טלפונים שמחכים לשיחות מהסוג הזה. אל תתביישי. טלפונים חשובים :מרכז ייעוץ לאישה, רמת גן והמרכז - 03-6129592/3 ל.א. - לחימה באלימות נגד נשים - 1-800-353-300 http://www.wizo.org.il/%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%95%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%A2%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%AA (עמותה לאלימות נגד נשים).
אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליך. הפנים שלך לא יוצאות לי מהראש. אני חושבת עליך ואני מתמלאת דמעות.. אני הולכת ברחוב וכל בת שניה נראת לי כמוך, מרוב שאת חסרה לי המוח שלי כבר מצייר לו תמונה שלך כדי שאני לא ארגיש בחסרונך. אני מדמיינת את עצמי מתהלכת ברחוב ופתאום נתקלת בך ואת אומרת לי כמה אני חסרה לך, וכמה את מתגעגעת אלי ואז אנחנו הולכות לשבת בבית קפה ומשלימות פערים רבים. אני הולכת לישון בלילה ומתפללת שכשאני אקום בבוקר אני אראה שיחה ממך. או אפילו הודעה, גם טוב! ויהיה רשום בה תדברי איתי בבקשה דחוף! מסוג ההודעות שהיית שולחת לי פעם כשהיית זקוקה לי. מרוב שאת חסרה לי, אני מסתכלת על הטלפון שלי בשעות שאין לי דבר לעשות ומדמיינת את המספר שלך רשום לי על הצג. אני עסוקה בלנסות לגרום לעצמי להתאהב מחדש, להתאהב בבחורים. אני אפילו שוכבת איתם, ומקווה שאיכשהו זה יגיע אליך. אני רוצה שיהיה לי חבר, כדי שתקנאי, כדי להבין שאני לא הוזה. אני מנסה לפתוח בדרכים חדשות כדי לשכוח ממך, אבל אני לא מצליחה, כי את חסרה לי כולכך, היית האדם הכי קרוב אלי בעולם ועכשיו את איננה. המוח שלי כבר התרגל אבל הלב עוד לא עיכל. ואני משננת במוחי פעם ועוד פעם, אני לא לסבית אני לא לסבית. חברים אומרים לי שיכול להיות שיש לי משיכה גם לבנות, ואני צוחקת ואומרת שזה שטויות והבעיה היא רק איתך, רק בגללך רק כי היינו ככה קרובות, ואז אחרי תקופה ארוכה כולכך של 4 שנים את כבר לא נמצאת. ואין לי את האומץ להתקשר אליך ולהודות שאת חסרה לי, להודות שאני מתגעגעת לשיחות שלנו. אין לי אומץ נשבעת לך.
לקחת אותי למקום שלא חשבתי שאגיע אליו. היית החברה הכי טובה שלי במשך שנים, וכשהבנת שאת לסבית משכת אותי איתך לשם, גרמת לי להתאהב בך גרמת לי לעשות איתך דברים שאני מצטערת שעשיתי אותם, כי אם לא הייתי עושה אותם לא הייתי מתאהבת בך. המון פעמים חשבתי לתפוס ממך מרחק כי פחדתי, פחדתי שאני לא אצליח להתגבר על זה, אבל לא הייתי מסוגלת, וגם את, לא היית מסוגלת להניח לי. באשמתך אני לא יודעת מי אני, אני לא מצליחה להבין את העדפה המינית שלי, אני מתנסה עם שני המינים ואני לא מצליחה להבין מה טוב לי. מה רע לי. מה אני צריכה ומה חסר לי. אני רק יודעת שעד שאני אצליח להבין יעבור זמן, גם כשאפסיק להיות אובססיבית ואפסיק להיכנס לך לפרופיל בפייסבוק ולעקוב אחרי ההתחברויות שלך לוואטסאפ את אולי כבר תמצאי את האהבה של חייך, כבר תביני מה את רוצה ואיך טוב לך ואני אשאר שם לבד, מרוסקת ולא מבינה מה אני צריכה ולמה אני הכי זקוקה. ואז, אני אאשים אותך, למרות שלא תהיה לאשמה זו באמת תכלית כי אני ואת כבר לא מדברות, ולא נדבר...
כשאני חושבת על הדברים שעשינו ביחד, אני מתמלאת רגשות אשם. אני מעודדת חברות שלי שהן לסביות שלא יסתגרו בגלל הסביבה ושלא משנה מה יקבלו אותן ויאהבו אותן. אני מדברת עם ידידים הומואים שלי ואומרת להם שאם הם היו הילדים שלי הייתי מחבקת אותם ואוהבת ואני לא חושבת שיש בעיה עם זה שיש להם משיכה לאותו מין. אבל כשאני חושבת עלי ועליך אני לא מרגישה ככה. אני מפחדת מה הסביבה תגיד, אני מפחדת מתגובת הורי שישמעו שהייתי עם בחורה. אני מפחדת שאני לא אוכל להמשיך בחיי כרגיל. היום כבר יש מודעות רבה יותר לעניין ההומואים והלסביות, אבל עדיין לא חסרה השנאה. אני מפחדת ליפול דווקא במקום של שנאה ולא של אהבה. אני חושבת על הפיגוע הנוראי שהיה בבר נוער.)http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1292727) אני זוכרת שבאותו יום חזרתי מהעבודה, עליתי למונית השרות בדרכי הביתה. לפתע הנהג הגביר את הרדיו ושמעו שם משהו על איזה רצח בבר נוער. הקשבנו כמה דקות לרדיו והנהג אמר "הנוער של היום מרוב שהוא משועמם הוא יוצא מהארון פשוט בושה". באותה תקופה לא הייתה לי שום עמדה לגביהם. אבל באותו רגע התחשק לי להרוג את הנהג. איך הוא מעיז? כעבור כמה זמן פתחתי את האינטרנט ומצאתי את אחת מהכתבות על הרצח. "התקשרתי לאבא ואמרתי לו שנפצעתי,הוא אמר" סוטה חבל שאתה לא מת". גם אם באותה תקופה לא חשבתי על עצמי שאני לסבית או דו היה לי קשה לקרוא כתבות מהסוג הזה. עכשיו אני נמצאת במקום שאני חושבת שאם אני אי פעם אחליט לצאת מהארון זאת תהיה טעות חיי, אני לא באה מבית שמקבל דברים מהסוג הזה, ואני לא אוכל לחיות עם שנאה. עלתה בי המחשבה שגם אם אחליט לצאת מהארון אצטרך לא לעשות דבר בנושא ולחיות חיים כפוליים. גם בתור סטרייטית וגם בתור לסבית. השאלה שלי, היא האם אהבה היא מותרת גם אם היא לא רגילה במיוחד? אם יש לי משיכה לבנות, זה.. רע? תודה לך, שהכנסת אותי לזה... איזה כיף לחזור מהצבא ולראות את הפוסט שלי בפוסטים החמים ועברתי את האלף צפיות! תודה רבה למי שהמליץ ולתגובות שמחממות את הלב
התחלתי לקרוא והבנתי משהו נורא. הבנתי שרוב המאפיינים והסימפטומים של המחלה הזו יש גם לי. מיותר לציין שבאותו רגע התחלתי לבכות. נכון?
כל השנים הייתי בטוחה שמשהו לא בסדר אצלי. למה לעזאזל אני פוגעת בעצמי (רוב הפעמים לא היו מתוך רצון להתאבד, רק פעמיים) ובכל זאת לא מצאתי הסבר הגיוני כי תשומת לב לא חיפשתי, וגם מזוכיסטית אני לא. מעולם לא היה לי את האומץ לספר למישהו על הפגיעה הזו. רק לפני כמה שבועות שנכנסתי לדיכאון וחיפשתי איך לפגוע בעצמי, הבנתי שאני חייבת להבין מה יש לי. כשמצאתי את ההפרעה הזו, הבנתיסופסוף מה לא בסדר איתי. מצד אחד זאת בהחלט הקלה, מצד שני להבין שיש לי מחלה נפשית זה לא הדבר הכי משמח בעולם. החלטתי לקחת יום חופש מהצבא וביקשתי מהמפקד שיתן לי אותו להיום. הוא הסכים. שלחתי אתמול בבוקר עודעה לפסיכולוגית שלי כדי לבקש ממנה שניפגש היום בבוקר במקום ביום רביעי מפני שיש לי חופש. היא לא ענתה. בערב שלחתי לה שוב הודעה ורק ב9 בערב היא ענתה לי. ואמרה שהיא מצטערת אבל היא בסמינר ורק ביום רביעי נוכל להיפגש ואם מתחשק לי לדבר בינתיים בטלפון. רשמתי לה שאין צורך. והיא ענתה שאם אני מרגישה צרוך שאני אשלח הודעה והיא תתקשר. באותו הרגע הרגשתי נבגדת. רציתי שניפגש ואני יוכל לספר לה מה מצאתי אבל היא לא יכולה. (ברור לי שלא כל מה שאני רוצה אני אקבל באותו הרגע) אבל הפחד שלי שהבושה בעקבות האבחון העצמי ישטלט עלי ואני לא יהיה מסוגלת לספר לה. בכל אופן "אצלי הכל בסדר"... שבוע טוב
כינוי:
meduele
בבלוג זה
בכל הבלוגים
