The best thing you can give yourself is never giving up

קטע לתחרות כתיבה D:

פאדיחות. (סיימתי אותו ביום הראשון ושלחתי למאי במייל אהמ אהמ אבל היא לא קיבלה. -,-)

אני עומדת במרפסת, נשענת על מעקה האבן ובוהה בחלון. לוקח לי כמה זמן להבין שבהיתי בחלון הריק, וכשאני מבינה את זה, אני מסתובבת מיד, נכנסת לבית ופונה לחדרי.

החלון הגדול בחדר נמצא במקביל למרפסת. לפני שבועיים בערך הבחנתי בזה שבכל פעם שאני נכנסת לחדר אני מביטה מבט חטוף דרך החלון, בחלון של הבית ממול.

אני נכנסת לחדר בצעדים כבדים, כמעט ברקיעת רגליים, ומסתכלת. להפתעתי, אני רואה דמות זזה בחדר ההוא. אני חוצה את החדר, נעמדת מול החלון שלי, ובוהה.

הבתים שלנו נמצאים בתוך שני בניינים עלובים שקצת יותר מעשרה מטרים מפרידים ביניהם, כך שאני יכולה לראות את פניו בבירור.

אני מביטה בפניו, ובקושי מבחינה שהוא מוריד את חולצת בית הספר שלו ונשאר עם חזה חשוף, רגע לפני שהוא לובש חולצת טריקו לבנה.

הוא מסתובב פתאום כשפניו לחלון, מבחין בי ומחייך אלי. אני מחייכת חזרה ומסתכלת הצידה, מסמיקה, על מגדל מקלות הארטיק הקטן שלי. החיוך הנבוך שהיה על פני מתחלף בחיוך עצוב ודמעות עולות בעיניי כשאני נזכרת בסיפור על מגדל מקלות הארטיק הקטן שלי.

מאז שהייתי בת 10, בכל פעם שהייתי מביאה חברה חדשה הביתה, בכל פעם שמישהו זר היה נכנס מסיבה לא ברורה לחדר הצפוף, מבטם היה נח לבסוף על מגדל מקלות הארטיק, ובכל פעם הייתי צריכה לספר את הסיפור, באותו טון ענייני ועם דמעות בעיניים שניסיתי להסתיר.

המגדל היה בעצם בית גבוה. היו בו ארבע קומות וגג שצבענו באדום. הבית עצמו היה צבוע בורוד והיו שישה חלונות בכל קומה. זה היה הבית שתמיד רציתי שיהיה לי, בזבזתי עליו כל משאלת יום הולדת עד גיל 10, כשהמשאלה הכי גדולה שלי השתנתה.

"זה סתם משהו קטן שבניתי עם אמא שלי כשהייתי בת שבע," הייתי אומרת. התשובות לא היו מגוונות- מה קרה? או, אז למה את עצובה?

בכל פעם הייתי מנסה למשוך קצת זמן, כדי שאני אצליח להשתלט על עצמי או להתחמק מתשובה.

"היא תמיד הייתה שומרת את כל מקלות הארטיק אחרי שהיינו מסיימים את הארטיקים שלנו. היינו משפחה מוזרה, אני, אחי וההורים שלי. יום אחד היא הציעה לי שנבנה מגדל ממקלות הארטיק, כשהערמה הקטנה על השיש במטבח הפכה לערמה גדולה ואבא ביקש שהיא תזרוק אותם.

שאלתי אותה איזה מגדל. היא אמרה לי שנוכל לבנות איזה מגדל שאני רוצה."

בסופו של דבר הייתי מגיעה לסוף הסיפור, פשוטו כמשמעו. אף פעם לא הייתי אומרת 'לא משנה', 'אני לא רוצה לדבר על זה'. אני לא יודעת למה, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני חייבת לספר, כאילו אני קוראת סיפור שבו הדמות הראשית מתה, ואף על פי שהמוות כואב, ארוך ומייסר, אני חוזרת לקרוא אותו שוב ושוב. אולי אני עושה את זה כדי שלעולם לא אשכח את הכאב של הדמות ושהכאב שלי היה חלק מהכאב שלה.

ליום הולדתי העשירי קיבלתי קירות בית חולים שנראו אז גבוהים ומאיימים, מיטת בית חולים ואמא גוססת. לא הייתי מנסחת את זה כך בקול, אבל אהבתי את הדרמטיות של הניסוח, שהדגישה את הצער.

ביום הולדתה הארבעים-ימי ההולדת שלנו יצאו במקריות באותו יום- אמא שלי נפגעה על ידי מכונית. החלק הנורא- חוץ מהברור מאליו- הוא שבמשטרה אמרו שזאת לא הייתה תאונה.

מה שהוסיף על הזוועה- אף פעם לא מצאו את הרוצח.

פתאום אני מרגישה דחף חונק לצאת החוצה, למרות הגשם השוטף.

"אבא?" אני קוראת. "אני יוצאת קצת, טוב?" הוא רגיל לטיולים שלי בגשם, אז הוא לא שואל.

"תיזהרי בכביש." זאת ברכת הפרידה שלו לי ולאחי כבר שש שנים, אף על פי שאחי כבר בן 20.

אני יוצאת לגשם עם סוודר עבה בלבד כאמצעי הגנה מהגשם, והולכת לעבר הספסל הקטן העשוי עץ שאליו הלכתי בפעם הקודמת. כל כך הרבה דברים קרו אז, באותו יום. כל כך הרבה חודשים עברו מאז.

יצאתי עם בן מהשכבה שלי כמעט חודש באותה תקופה, ובאותו יום הוא נפרד ממני. זה היה יום גשום ודומה מאוד ליום הזה. הרגשתי צורך לצאת, להתקרר קצת, להרגיש כל דבר מהחום הנעים בבית שהפך באותו יום למעיק ומדכא. הלכתי בגשם ופניתי בקצת פניות שאני לא מכירה. כעבור עשר דקות מצאתי את הספסל הקטן והתיישבתי עליו. לא שמתי לב לשעה, אבל אני חושבת שישבתי שם די הרבה זמן עד שהגיע הנער מהחלון שממול, כשאת השיער הכמעט לבן שלו היה אפשר לסחוט ממים. הוא אמר שהוא בא לפה הרבה, שזה המקום המיוחד שלו, אבל אני יכולה להישאר. אחר כך הוא גם נתן לי את המעיל שלו. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי בו, או הסתכלתי עליו יותר מדי זמן, אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו.

האמת היא, שחלק ממני קיווה שאם אני אשב שם מספיק זמן הפעם, אולי הוא שוב יופיע, יישב ויגיד שאני יכולה להישאר. אולי נוכל לדבר קצת הפעם.

אבל כשאני מגיעה לספסל, מישהו כבר יושב עליו. אני מזהה מיד את השיער הבהיר. הוא יושב כשפניו מופנות מטה ומרפקיו שעונים על ברכיו.

"היי," אני אומרת. הוא מרים את ראשו. אני משלבת את ידי וצמרמורת של קור עוברת בי.

"היי," הוא מחייך חיוך קטן כשהוא מזהה אותי. הוא מחווה בידו על המקום הפנוי לידו ואני מתיישבת.

בשתיקה שמשתררת אני מסתכלת על העצים העירומים ועל ריבועי הבוץ הקטנים מתחתיהם, על המדרכה שהגשם צבע בגוון כהה יותר של אפור ועל הבניינים שהסימן היחיד שהיו אי פעם לבנים, הוא הזיכרונות מהגיל הכי צעיר שלי.

"מה קרה הפעם?" הוא שואל ברוך. אני מסתכלת עליו, לוקחת לי שניה להבין על מה הוא מדבר.

"לא משהו חדש, סתם זכרונות לא נעימים. מה איתך?"

"אה, היה לי יום קשה." הוא מחייך לעצמו חיוך קטן. "אותה הבעיה שהייתה לך אז."

"אה." אני פולטת. "מצטערת."

הוא מסתכל עלי לכמה שניות ארוכות.

"את יודעת..." הוא עוצר לעוד כמה שניות. "היא עזבה אותי כי הסתכלתי על החלון שממול יותר מדי."