שלב 3 של התחרות כתיבה..
השעה היא שעת דמדומים.
פעם, הדבר שאהבה ביותר לעשות הוא לעלות לגג - המקום שהוא נמצא בו לעתים תכופות אף ממנה - ולצפות בשקיעה, שעונה על זרועו. אבל עכשיו, כשהוא איננו, הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות הוא לבהות בתמונה שבה היא אוחזת עכשיו ולהעביר את מבטה אל השמש השוקעת ובחזרה לתמונה. למזלה, זה לא רק הדבר היחיד שהיא רוצה לעשות, אלא גם הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות.
הדבר היחיד שהיא מסוגלת לעשות כבר חמישה חודשים.
קולות הוריה הצועקים מגיעים לאוזניה, על אף הדלת הסגורה.
בחרתם את היום המושלם, היא חושבת בסרקסטיות, דוחפת את התמונה לכיסה ויוצאת מהחדר.
"לאן את הולכת?" אמה שואלת - קולה עדיין תוקפני מה"ויכוח", כך הוריה מגדירים את מה שדומה יותר לגירושין - כשהיא מנסה להתגנב מדלת הכניסה בלי שיבחינו בה.
"החוצה," היא עונה באותו טון תוקפני ומצביעה אל הדלת בהיסח הדעת.
"לאן?" אמה דורשת ומניחה את ידיה על מותניה.
"כל מקום חוץ מפה," היא מודה בעצבנות. פעם, היא הייתה נפגשת איתו כל כך הרבה, שאמה כבר לא הייתה שואלת. אבל אז הוא עלה על רכבת למדינה אחרת, ולא אמר מתי יחזור. היא הייתה רוצה להאשים אותו, להגיד שהלך בלי להסביר או שהסיבה לעזיבתו לא הייתה מספקת. הייתה רוצה להגיד שהיו להם בעיות - והיו - ושבסופו של דבר זה היה נגמר, כך או כך.
אבל זה לא המצב. היא לא רוצה לסלוח לו, אבל היא כבר סלחה מזמן, ברגע שקראה את המכתב.
הסליחה והכעס הגיעו ביחד.
זרועותיה של אמה נכרכות סביבה ומנפצות את ים הזכרונות המדכאים, המחשבות והתהיות.
"מ-מה את עושה?" היא שואלת, הפתעה משתלטת על קולה.
"אני כל כך מצטערת, אני יודעת שגם ככה קשה לך ואנחנו לא משפרים את המצב... אני מבטיחה שמחר יהיה יום מושלם."
היא מתנערת המחיבוק ומסתכלת על אמה כאילו הרגע הבטיחה שתקנה לה חד קרן.
"אני הולכת," היא קובעת כעבור שניה, יוצאת וטורקת אחריה את הדלת, בלי לחכות לתשובה.
הכעס הופך לאנרגיה כשהד הדלת הנטרקת דועך מאחוריה, והיא פורצת בריצה.
מושלם, היא חושבת בזלזול ופולטת נחרה. הוא הבטיח שיגיע עד מחר, אבל היא יודעת שזה לא יקרה.
היא רצה במדרגות, על המדרכה, בכביש, בשדה הגדול המלא עשבים ירוקים נמוכים. השרירים שלה נתפסים אחד אחרי השני, אבל היא עוצרת רק כשהיא מגיעה בדיוק לאותו מקום שבו תמיד הייתה מוצאת אותו כשלא היה על הגג, מקום קבוע באמצע ים העשבים, נקודה שהיא אף פעם לא הצליחה לשחזר.
רק אחרי שהיא עוצרת היא מבחינה בעובדה שזאת אותה נקודה, שממנה - על אף העצים הסובבים את השדה - אפשר לראות את הבתים, העצים הנמוכים והמכוניות שמרחקם כשלושה קילומטרים ממנה.
היא עומדת, חסרת נשימה ומתנשפת, מול הפרח האדום - הסיבה לעצירתה הפתאומית.
זה אותו הדבר.
היום, ולפני שנה בדיוק.
היא נרתעת בבהלה כשיד חמה נכרכת סביב מותניה ומסתובבת, בוהה בפניו בלי להבין.
יכול להיות שהיא הוזה? היא שולחת יד לעברו וקצות אצבעותיה נוגעות בזרועו.
יכול להיות שלא ראתה אותו כל כך הרבה זמן, שהיא מתבלבלת בינו ובין מישהו אחר? אבל היא מכירה את הזרועות האלה, היא מכירה... היא מכירה את הריח הזה. את התזוזה הזאת, הכמעט בלתי מורגשת, שנגלית לעיניה כשהוא לחוץ.
היא מתנפלת עליו בחיבוק, בלי לומר מילה.
"קיילי, אני כל כך מצטער..." זרועותיו נכרכות סביבה.
"שמעתי מספיק התנצלויות היום." היא קוטעת אותו בקול חנוק, שפתיה מתחככות בבד חולצתו, אבל בלבה היא מתפללת שרק יגיד משהו, לא משנה מה, כי אין דבר יותר יפה שאוזניה יכולות לשמוע מאשר קולו המרגיע.
הוא מצמיד את שפתיו לאוזניה ולוחש, "אני אוהב אותך, באמת."
היא רק מהדקת את אחיזתה בו, לא מסוגלת לדבר.
"מחר יהיה יום מושלם," היא ממלמלת לבסוף, ואז קופאת במקומה.
הוא מבין מיד מה העניין. "אני נשאר פה, קיילי. אני לא אעזוב אותך לעולם." הוא מבטיח ומניח את ראשו על שלה.
"אני אוהבת אותך," היא ממלמלת בפעם הראשונה ומסמיקה. "באמת."
... למי שקרא את הקטע הקודם לתחרות כתיבה, המכתב, ועוד לא הבין... אלה אותם אנשים. קיילי ומאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-