קודם כל, הרשו לי להסביר למה הוצאתי את המדור יומיים לפני הזמן: אני טסה מחר לגווילין (אומרים שזאת העיר הכי יפה בעולם או משהו) ואני אחזור בראשון בערב, אז העדפתי להוציא מוקדם מאשר מאוחר...
הפוסט היום יהיה קצת שונה (אם אתם עוקבים, הם תמיד קצת שונים אז זה לא ממש מיוחד. אבל הפעם יותר שונה)
ואגב, מותר להגיב. אני לא נושכת. (תראו את זה כהזדמנות להביע את דעתכם על הדברים המאוד סובייקטיבים שאני כותבת.)
בקשר לקטע בסוף הפוסט, התחלתי לכתוב משהו אבל הגעתי למסקנה שאין טעם להמשיך כי זה חסר פואנטה ויש לזה סוף טוב. צריך לפרט יותר מזה? אז החלטתי להתחיל לכתוב משהו שהוא שונה אבל מוכר.זה סיפור קצר אבל יש לו מבנה קצת... פואטי? איך נסביר... בקיצור, אין לו מבנה של סיפור, וגם האורך שלו בטח לא יהיה קרוב אפילו לסיפור.
אוסף קטעים קצרים.
יומני הנסיכה
אין לי הרבה מה להגיד: לפני כמה שנים, אהבתי את הסדרה מאוד. לפני כמה שבועות פתחתי את הספרים - אולי בגלל הגיל, אולי בגלל שאני כותבת, אבל זאת פשוט הייתה כתיבה זולה לטעמי.
שורה תחתונה: אם את בת 10, תקראי. אם לא, את מוזמנת לקרוא וליהנות מהזדעזעות טוטאלית.
ג'ניפר לורנס
תנו לי לספר לכם סיפור שהוא כמעט לא מציאותי: לפני בערך שבוע, הייתי בבית ולא היה לי מה לעשות. היו לי במוקלטים בטלוויזיה שני סרטים: "ערבה בוערת" עם שרליז ת'רון ו"קר עד העצם" עם ג'ניפר לורנס. שניהם היו דרמות - לא אופייני לי. בחרתי אותם, כמובן, בגלל השחקניות. התחלתי לראות את "ערבה בוערת" וגיליתי שג'ניפר משחקת גם שם! אחר כך גם ראיתי את "קר עד העצם". הסיבה שהסיפור הזה לא מציאותי? אני נוטה להירדם בסרטים אם אני קצת עייפה. במיוחד בדרמות. ראיתי את שתי הדרמות האלה ברצף ולא נרדמתי. עדיין לא בטוחה איך זה קרה, אבל זה בטח אומר משהו. בכל מקרה, ג'ניפר היא שחקנית דרמה מעולה. גם ב"אופטימיות היא שם המשחק" (אני חולה על הסרט הזה, גם ברדלי קופר משחק שם(ואני חולה גם עליו)) בקיצור, ראיתי הרבה דרמות עם ג'ניפר. כולן היו טובות. (את ערבה בוערת וקר עד העצם אני ממליצה לראות רק אם באמת אין לכם מה לעשות כי אין שם הרבה... עניין.)
שורה תחתונה: תראו "אופטימיות היא שם המשחק" ותתאהבו בברדלי קופר (ואם עוד לא התאהבתם בג'ניפר אז גם זה יקרה)
אני עדיין זוכרת את היום בו נפגשנו. בבירור, כמו שאני זוכרת איך לספור. אני זוכרת את חולצת הטריקו הלבנה שלבשת, ואת העצבנות בעיניך. זה היה יום ראשון חם, ואתה שנאת ימי ראשון כמו ששנאת חום. אני זוכרת את בית הקפה שישבתי בו, ואת הקלילות בה נכנסת והתיישבת לידי - כי זה היה המקום הפנוי היחיד. אני זוכרת איך העצבנות בעיניך נעלמה כשסרקת את החדר בחיפוש אחר משהו יוצא דופן, כי אתה אוהב דברים יוצאי דופן. אני זוכרת איך החלטת לבסוף ששיחה איתי תהיה האפשרות היחידה שלך להימלט מהיום הלא-מיוחד ההוא, ואיך, כששקעתי בעיניך החומות, חשבתי שאתה חלומה של כל נערה. אני זוכרת איך היססתי ובחרתי את מילותי בקפידה, אבל אתה היית נלהב ולא היה בך שום פחד לטעות.
אני זוכרת איך נפרדנו באותו יום בחצות, ואיך אחר כך היינו בלתי נפרדים. אתה קיבלת עוד יום מיוחד, ואני קיבלתי אותך.