אתמול הלכתי עם אמא שלי ועם אחותי לארוחה אצל דודה שלי.
אחותי גדולה ממני ב 11 שנים, ואחי בתשע.
תמיד ידעתי שכשאחותי הייתה קטנה היא רצתה אחות קטנה. סיפרו לי שבכל יום הולדת היא ביקשה משאלה שתהיה לה אחות קטנה. היא די הוכיחה את עצמה בקטע הזה, כי היא האחות הכי טובה בעולם. באמת.
בכל מקרה. אתמול דודה שלי סיפרה לי משהו שהספקתי לשכוח ממנו. לא שיש לי יחסים לא טובים עם אח שלי, בכלל לא. אבל... פחות טובים מאחותי למשל.
דודה שלי סיפרה לי שלפני שנולדתי אחי ממש לא רצה תינוקת. ממש אבל ממש לא. ואז כשנולדתי, הוא היה איתי כל הזמן ובקושי הרשה למישהו להתקרב אליי.
האחים שלי עדיין אחים טובים. שום דבר לא השתנה מלפני 14 שנה. יחסים למשפחות אחרות, אנחנו בקשר מאוד טוב ואני מדעת לזה. אבל מתישהו בדרך שכחתי את זה, שכחתי כמה הם אוהבים אותי ושכחתי שיש אנשים שבאמת רוצים אותי ובאמת צריכים אותי. זה לא שאני כל כך בודדה, אבל אני גם לא בדיוק מוקפת בחברים שדואגים להראות לי שאכפת להם. (אולי אני בדרך לזה.)
לפעמים אני מרגישה שאף אחד לא צריך אותי. לא בקטע של "אם הייתי מתה לאף אחד לא היה אכפת," אלא פשוט שאני לא עושה טובות לאף אחד. ואני בסדר עם זה - אף על פי שההרגשה שעזרת למישהו באמת היא הרגשה שאין הרבה דברים טובים מעליה. אבל לפעמים אני מרגישה שאני לא צריכה אף אחד ואף אחד לא צריך אותי ושזה לא משנה. כי אחרי שבועות ארוכים שכל מה שרציתי בהם היה שמישהו יעזור לי, שמישהו יהיה איתי, הגעתי לנקודה שבה יש הרבה רגעים שאני מרגישה שאני יכולה להסתדר לגמרי לבד, ושאם אני לא אהיה שם בשביל מישהו, מישהו אחר יעשה את מה שאני לא עשיתי.
אבל אחרי אתמול בלילה עם אחותי - כשאני מרימה את הבגד שהיא לא יכולה להרים בגלל הבטן הענקית שלה, או כשאני רצה להביא לה כוס מים קרים בזמן שהיא הולכת לשירותים, ואז היא מחבקת אותי כל כך חזק שאני רואה שבאמת אכפת לה - אני תוהה, אולי יש אנשים שבאמת צריכים אותי? - אף על פי שהמחשבה שאחותי היא אחת מהם מעלה בי גיחוך אבל גם אומרת שאיכשהו אני צודקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
-jane doe-