The best thing you can give yourself is never giving up

מאותו יום הכל נהיה הרבה, הרבה יותר גרוע. זאת אומרת, כשדברים הופכים גרועים בתוך כמה ימים, זה חרא. אבל כשהמצב שלך הופך בתוך יום מנפלא לממש, מאוד ולגמרי גרוע... פשוט אי אפשר להתנגד לקול הזה במוח שממש רוצה להיכנס לדיכאון, שאומר לך שהפעם אין דרך לתקן את הדברים.

והחלק הכי גרוע, הוא שאני בכלל לא עשיתי כלום. איפשהו, עמוק בתוך הלב שלי, אני יודעת שאני לא אשמה; אבל כרגע אני מוצאת את עצמי עושה הכל חוץ מלהרגיש לא-אשמה.

האמת היא שקרו כל כך הרבה דברים רעים באותו הזמן, וחשבתי עליהם כל כך הרבה, שהם סוג של הסתדרו בראש שלי במין סדר מוזר שכזה.

קודם כל - זואי. לא דיברנו מאז אותו יום, כשהיא לא האמינה לי בקשר לנייט. ביום שלאחר מכן, היא היתה צמודה לליה כמו שג'ייסון היה פעם. לא דיברתי עם אף אחד על מה שליה אמרה לי - שזואי היא זאת שסיפרה לליה שנייט הומו, אבל זה נראה די משכנע לפי ההתנהגות שלה. עבר חודש והיא לא התעשתה כמו שחשבתי.

איידן ניסה לדבר איתה פעם אחת, לפני בערך שבועיים-שלושה, אבל היא לא אמרה לו שום דבר מועיל או נחמד. כשהוא הבין שהיא ממש נחושה בדעתה להיות מפגרת הוא נפרד ממנה. הוא אמר שהוא קיווה שזה יגרום לה להתחרט ולדבר איתו, אבל זה לא. הוא לא התחרט שהוא עשה את זה.

ליה העמידה אותי בסיטואציה לא ממש נוחה שבה נייט הוא בערך החבר היחיד שנשאר לי ככה שאני כמעט כל הזמן איתו - כשאני לא לבד - וזה רק מוכיח את הטענה השקרית שלה.

וג'ייסון. גם הוא לא דיבר איתי מאז אותו יום. כמובן שאני רואה אותו לפעמים בבית הספר.

טוב, לא לפעמים. אני רואה אותו כמעט בכל שיעור; כל השיעור. בכל ההפסקות; הפנים שלו כשהוא נכנס לכיתה והגב שלו כשהוא הולך הביתה. והוא אף פעם, אף פעם לא מסתכל עלי.

אף אחד כבר לא נועץ בי מבטים, תודה לאל. אני מפסיקה להבריז משיעורים, אף על פי שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, כי אני יודעת שאם אני אפסיק להבריז אני אצליח להוריד את היועצת מהגב שלי בסופו של דבר. זאת גם הסיבה שאני משתדלת מאוד להיראות לא-דיכאונית, מה שדי הולך לי כשאני בציבור. וזה גורר את היציאות הארוכות שלי מהבית.

אני לא יוצאת לשתות, ואני גם לא מעשנת. אני אפילו לא יוצאת מאוחר בלילה. אני פשוט הולכת.

אני מגיעה הביתה - בדרך כלל אחרי שלא אכלתי ארוחת בוקר בבית וגם לא ארוחת צהריים בבית הספר - מכינה לעצמי תה בכוס תרמית (הכי גדולה שהצלחתי למצוא) ויוצאת. בדרך כלל יורד גשם. בדרך כלל אני מתחילה לבכות, בדרך כלל אחרי שסיימתי את התה. אני חוזרת הביתה בשעות הערב המאוחרות, אחרי שהייתי בחוץ במשך בערך שעה עם עיניים יבשות מדמעות, כדי שהן לא יהיו אדומות או נפוחות. אני זהירה, יודעת שהמצב יכול להפוך להרבה פחות נעים אם מישהו רק יבין עד כמה המצב שלי פתטי.

ההורים שלי אף פעם לא אומרים כלום כי כשאני חוזרת אני נראית די בסדר, רק ספוגה במים. אין להם שום דבר להאשים אותי בו חוץ מהירטבות. אני מרגישה לא טוב כמעט כל הזמן - כאבי גרון, הצטננות וכו' - אבל אני משתדלת להסתיר את זה כי אני יודעת שאם מישהו יגלה זה יהיה הסוף של טיולי הגשם שלי, והם בערך כל מה שנשאר לי.

המצב הזה נראה אינסופי. עובר חודש.

חודשיים. ג'ייסון בא לדבר איתי.

שלושה חודשים.

גשום בחוץ. אני יוצאת. כבר הפסקתי לקחת תה.

"היילי."

אני מסתובבת. "בבקשה אל תעשה את זה," אני מתחננת.

הוא מסתכל עלי, ואני יכולה לראות אותו חושב. ואז הוא שואל, "למה לא פשוט נפרדת ממני?"  והקול שלו נשמע כל כך... תמים. כל כך פגוע. ואני מתחילה לבכות כמו מטומטמת. וכשהוא מחבק אותי אני נשברת. אני מספרת לו על איך שזואי לא האמינה לי ומה שליה אמרה לי ועל נייט ועל היועצת והכל חוץ מכמה שהוא לא אנוכי בצורה ממש לא הגיונית - אומר לי שהוא לא מאמין לשמועות ואז אומר שלא אכפת לו גם אם זה נכון ו-

נייט מתקשר.

"הלו?"

"איפה את?"

"אה... ברחוב."

"למה את לא בבית ספר?"

"זאת הפעם הראשונה שאני מבריזה בשלושה חודשים, נייט. מה אתה רוצה?"

"אמ... את צריכה לראות את זה."

"אז אולי תגיד לי."

"את עם ג'ייסון במקרה?"

אני לוקחת נשימה עמוקה. "כן. עכשיו אתה יכול להגיד לי מה קרה?"

זואי התעקשה שנחזור לבית הספר לפני שהיא התחילה את הדרמה. זה די מסבך אותנו אבל אנחנו חוזרים בכל זאת. מה שאני לא יודעת באותו רגע, הוא שזאת תהיה הדרמה האחרונה בהחלט שלי בתיכון.

"אני מצטערת, היילי," זואי אומרת כשאני מגיעה.

אני נועצת בה מבט חשדני. "על מה?"

"על כל מה שקרה עם נייט," היא אומרת בטון מוזר וההבעה האטומה שהיא סחבה במשך שלושה חודשים מתנפצת כמו קרח והופכת למשהו בין "תנסי להבין" ל"אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי." היא מסתכלת סביבנו, כמעט כאילו היא מנסה למשוך תשומת לב. ואולי לא כמעט.

"על שלא אמרתי כלום כשהייתי צריכה להגיד. אבל עדיף מאוחר מלעולם לא, נכון?"

"על מה את מדברת?"

"כל הסיפור איתך ועם ג'ייסון ועם נייט... זאת הייתי אני. אני בגדתי באיידן."

אוקיי. מה לעזאזל. אני מסתכלת סביבי עד שאני מוצאת את איידן. המבט שלו נראה מבולבל ומודאג, ממש כמו שאני מתארת לעצמי שהמבט שלי נראה.

"אה... זואי." אני תופסת במפרק כף היד שלה. "אני חושבת שאנחנו צריכות לדבר." אני מושכת אותה לכיוון הדלת. אבל היא מסתובבת ומסתכלת על איידן בהבעה הכי שוברת-לב שהיא מצליחה לגייס ואומרת,  "אני מצטערת."

אז אנחנו מתכנסים מאחורי בית הספר, שישה אנשים: זואי, נייט, איידן, אני, ג'ייסון שהתעקש לבוא וליה שנדחפה.

זואי פתרה אותי מכל הבעיות, כי איידן יודע שהיא לא באמת "בגדה" בו ועכשיו לליה אין שום דבר להשתמש בו נגדי.

נייט מספר לי בשקט מה שזואי סיפרה לו קודם - שכשהיא הבינה מה ליה עושה היא חשבה על רעיון שבסופו של דבר יגרום להכל להסתדר (כמו שקרה באמת) והיא ניסתה לגרום לליה לחבב אותה כדי שהיא תוכל לסחוט ממנה כל מה שתצליח ולהשתמש בזה נגדה אחר כך (מה שקרה באמת). ובכל הזמן הזה אני לא מפסיקה לחבק את זואי, כי אני לא מצליחה לתאר לעצמי מישהו שיעשה משהו כמו שהיא עשתה לי למישהו אחר, בטח שלא אני עצמי. כל מה שהיא עשתה בשבילי... היא פשוט החברה הכי טובה בעולם. ואני לא מפסיקה להגיד לה את זה.

לבסוף ג'ייסון אומר, "אני מציע שתעברי בית ספר, ליה. תמצאי לך מקום אחר לעשות בו דרמות. אולי בית ספר למשחק." כולם שותקים ומסתכלים עליה. ואז היא מסתובבת והולכת בשקט, כמו שאף פעם לא ראיתי אותה עושה.

עוברות כמה שניות של שתיקה עד שזואי אומרת, "אמ, אוקיי..." ואז עוד רגע אחד של דממה לפני שכולנו מתפקעים מצחוק. ממש נשפכים. אנחנו צוחקים ככה איזה חמש דקות, ואף אחד לא בטוח למה.