שקט. שום דבר ביקום הזה לא זז. ביקום הזה, רק עננים לבנים. כשהיא נשפה על הריצפה, העננים זזו מעט הצידה וחשפו זכוכית שמראה את העולם הרגיל, העולם שלמטה. היא הייתה לבושה במיטב בגדיה, כך הגיעה עוד מלמטה. כבר שבוע ימים היא עמדה כאן, ועדיין נפש חיה לא הגיעה לכאן. היא הלכה קצת ימינה, וקצת שמאלה, אבל כל מה שגילתה זה את מסך הכאב הלבן, שמדי פעם חשף את העולם שממנו ברחה. כבר שבוע היא עומדת כאן, כאילו אף אחד לא רוצה בה. כל כך מעט קרה כאן בשבוע הזה שהיא נמצאת כאן ובכל זאת.. היא לא מצליחה להתגעגע. היא חשבה שהיה עדיף כאן, מאשר לצרוח לחזור שום למטה..

לראשונה בשבוע הזה, היא שאלה את עצמה, מה לעזאזל אני עושה כאן?!   לא היה חסר לה כלום, לכן החלטתה תהיה לכם מוזרה אולי, ואולי דווקא מובנת.. אבל כרגע - היא תקועה בתוך האדישות של עצמה. מתי ישחררו אותי...

היא מצאה את עצמה יושבת עוד ועוד ועוד, עד שהמחסום הלבן שבר אותה - "שמישהו יוציא אותי מכאן!! אין לי צורך בעולם שממנו ברחתי, למה הוא ממשיך להופיע לפניי? תשחררו אותי, תשחררו אותי עכשיו, התעוררתי! אתם לא רואים??" 

שקט.. 

"תוציאו אותי! תוציאו! אין לי צורך בכל זה, אני לא מעלתי בחיי בשביל לחוות את הסבל הזה, אני רציתי לצאת ממנו, לברוח". 

אף קול לא נשמע.

"לקח לי זמן, אבל אני ערה, אני רואה  עכשיו את הרוע שבי, אולי עכשיו אפשר לצאת". 

מתוך החשכה לפתע נשמע קול גברי עמוק וסמכותי: "אין לי צורך בשקרים שלך. אבל נחמד לדעת שסוף סוף החלטת להגיב לריק.. בחיים לא פגשתי אישה ששותקת כל הרבה זמן כמוך.." 

כמה שהיא התגעגעה לקול האנושי השנוא עליה. כמה שהיא רצתה להיות קרובה לבעל הקול..

"אתה חושב שאני צוחקת? שחרר אותי, אני בנאדם רע, אני יודעת, אבל תוציא אותי". 

הוא צחק, היא לא מבינה כלום ...

"יקירה - "
"אל תקרא לי כך!"

 הוא איבד את סבלנותו "האם לרגע שחכת מיהו בעל הסמכות כאן? "

 היא פחדה ממנו ושתקה.
הוא המשיך "במשך שנים היית הבחורה הכי אדישה עלי אדמות. בעבודה שלך צריך לדרוך על הרבה אנשים, לעשות הרבה בעיות... ואת לא הנדת עפעף. איך מרגיש להיות בעמדת חולשה בפעם הראשונה?" 

 הקול הזה התגרה בא. היא לא ידעה מי זה, אבל ידעה שכאן היא לא שולטת. החוצפה שלה שלטה בה ומצד שני גם היצר האנושי הכי ברור: הרצון במגע אנושי.

"אתה שופט אותי?"
"אני מעניש אותך, במשפט שלך הפסדת כשהחלטת להתאבד ולהשאיר הכול מאחור." 

  "אתה שופט אותי."

"אני מאמין שהסברתי את עצמי בבירור" הוא כבר מזמן הבין שלעצבים אין כאן מקום.

"אני אסביר לך את זה ככה שתביני, כאן: עושים מה שאני אומר" הוא נהנה מהכוח שלו.

"ולמה בידיוק?" היא הופתעה. 
"מכיוון שאני שולט ביצר שלך, אני שולט ברגשות שלך, אבל הכי חשוב מכל, יש יצר אחד שאני לא צריך ליצור אצלך כדי שתרגישי, פחד."

"אני לא מפחדת ממך". 
"אני מציעה לך לחשוב על כך שוב..."