איך התבגרתי. ככה סתם פתאום....

קראתי פוסטים מימים ימימה והם נראים לי כל כך מנותקים ממה שאני עכשיו. איך יכולתי, אני והדעתניות החמורה שלי, להתעלם ממה שהאינסטינקט הבסיסי שלי אומר?

אני יושבת פה עכשיו וחושבת על משהו לכתוב ופשוט לא יוצא לי. חובבי האמנות יודעים שהאמנות נוצרת מתוך כאב או תשוקה. הכאב אצלי מת ונשאר רק אהבה גדולה...

עד לפני חצי שנה וקצת הייתי בטוחה שהאהבה בעולם מתה. שלאהוב אומר להתפשר על כל צעד, גם אם זה פוגע בדעות האישיות שלי.. איבדתי אמון באדם וביכולתו לגרום לי להתאהב בו. הייתי בטוחה שכל ההשקעה שלי ברצון לאהוב הלכה קיבינימט. טעיתי. האהבה קיימת וצריך להיות ערים לה. נכון, יש פשרות, אבל מי שמחפש אהבה באמת צריך להרגיש אותה. אי אפשר לדעת שאהבת חייך מגיעה - צריך להרגיש. כמובן שכולנו שונים ומשונים. גם אם מישהי אוהבת בחורים רעים, היא צריכה לדעת איזה מהרעים - אוהב בחזרה. קצת מניאק אבל אוהב. וברור שעוברים הרבה צפרדעים ובכל זאת זה שווה את זה, רק בשביל שבסוף יהיה אפשר לפגוש את הנסיך.

אני אולי רק בת 16, אבל אני כבר בת 16. עברתי יותר ממה שאחרים עברו בגיל שלי ויותר מהכל מצאתי אהבה. המבוגרים יפקפקו במה שאני אומרת סביר להניח. אבל אני לא מדברת על לרדוף אחרי מישהו ושהוא ירדוף בחזרה. אני מדברת על יציבות. התמדה. לדבר כל הזמן גם אחרי 6 וחצי חודשים יחד. לחיות כמעט יחד. לדעת הכל אחד על השני בלי תנאים.

ובאשר לידידנו הספקנים- תירשמו לבלוג ותמשיכו לעקוב.. אולי אני אגרום לכם להאמין (: