אני סוגרת את העיניים ורואה חלומות מתים. אני נאחסת בחלומות הללו במלוא הכול. כל שריר בגוף שלי רועד, כל מולקולה זזה. אני רועדת והדמעות יוצאות לי מהעיניים במהירות שיא. אני לכודה, אין דרך להמלט. אני מנסה להאחז בחלומות ולנסות להאמין ולהמשיך, אבל לפעמים אני שואלת את עצמי: האם לא סתם אומרים שמה שמת איננו?

ברגעים כאלה אני נוטה לצד האופטימי. הזיכרון נשאר ומכייון שחלום זאת מטאפורה, אולי עוד יש סיכוי? ואז היצר הרע הזה, המציאות. לפעמים המציאות עולה על כל דמיון ולפעמים החלומות שלנו יותר טובים מהמציאות. 

בזמן האחרון אני כל הזמן חולמת שאני בהריון. זה כניראה קשור לכל מיני נסיבות בחיי, אבל האמת? זה חלום מתוק אבל זה גם הפחד הכי קשה.. מעבר ללהביא יצור חי לעולם. מעבר לזה שאני צעירה מדי לחשוב על זה. זה רגע כל כך מתוק. שיצור חי שדומה לי חי בתוכי. ואז אני מתעוררת למציאות מלאת הדמעות. כשכל מה שידעת שפעם היה מושלם, את מאבדת אותו פתאום. את מנסה להאחז בכל חלקיק שנשאר במציאות המושלמת הזאת ואת מצטערת על כל רגע מזדייין שבו לא הרשת לעצמך להנות מזה. מה היה אכפת לך? מה? לימודים? האושר של חייך הגיע ואת בוכיה..

ואת מנסה לצעוק: אני מעריכה עכשיו! תחזרי ! תחזרי! ואת מבינה שאת אילמת מול המציאות. כמו שהמציאות נותנת, ככה היא לוקחת. לא משנה כמה נשקיע וניתן, עד שלא ניתן למה שקורה לנו לא לעבור לידו, נקבל כאפות בפנים.

אני פתאום מבינה .. שככה גם עם הדברים הרעים. אם ניתן לדברים האלה ולמציאות שלנו לעבור לידינו, הכל יתפקשש. מתי כבר נתעורר מתוך הבועה המסריחה הזאת שאנחנו חיים בה? מתי כבר נצא להלחם על מה ששייך לנו?

אני בחורה חזקה, יש לומר. אבל כשאת פותחת ככה את הלב, הנפילה קשה. בעיקר בפעם העשרים מיליון. לא נורא. הפעם- אני אתן לעצמי את הקרדיט לא להרגיש רע.... אני זאת אני...