אני מוצאת את עצמי יושבת מול הדף הריק וחושבת: מה אני אמורה לכתוב כאן?
כרגיל אני קוראת דברים שכתבתי בעבר ואני חושבת, זה באמת הייתי אני? כי בעצם, שום דבר לא השתנה.. אבל אולי זה רק משהו שאני מרגישה בגלל שאני חווה את כל החוויות האלה.
לפעמים בזמן האחרון אני מרגישה כאילו אני מתה מבפנים. אני רוצה להגיד שבחיים שלי יש לי הכל. יש לי חבר מדהים שאני גרה איתו, הוא ממן כל מה שאני צריכה, ובעיקר לחיילת זה נותן המון בגלל שלי אין את האופציה לממן את עצמי.
אבל יש בכל זאת כל כך הרבה דברים שיושבים עלי וזה מתבטא גם בהתנהגות שלי. פתאום נרשמתי לחדר כושר,פתאום הפסקתי ללכת, פתאום החלטתי לעבוד, פתאום עבר לי.
אני יושבת ימים שלמים מול המחשב, אפילו כשאני בחופש מהצבא, שותה אלכוהול ומנסה כמה שיותר לא להרגיש. אני יודעת מהי הסיבה המדויקת שאני עושה את זה אבל ככה זה קורה.
אני חושבת שזה כמה דברים. קודם כל, אני כל הזמן רוצה יותר ורוצה להתקדם, אבל הצבא תוקע אותי. אני מרגישה שיש לי מה ללמוד ולאן להתפתח, אבל אני כרגע נמצאת בלופ של הג'וב שלי בצבא, חוזרת מאוחר, בקושי ישנה.
וזה לא רק המחסור בשינה, זה גם המחסור באינטימיות. זה זה שאני כל הזמן עם החבר שלי כשהוא לא בעבודה ולפעמים אני צריכה זמן עם חברות.
קודם כל, למי יש זמן? זמן זה כבר משהו שלמדתי לשכוח. לנצל אותו. לחיות אותו. אני חיה את הרגע, לא משנה כמה אידיוטי הוא אבל אני לא מראה חשיבות לזמן.

זמן- נראה פתאום משהו שלנו בעידן המתקדם שלנו נותר רק לחלום עליו.
אני לא אכנס לקונפליקטים המרובים שלי עם אבא של החבר שלי, כי בכל זאת אני רוצה להתחתן עם החבר ולא עם אבא שלו, אבל גם זה גורם לי לפעמים להיות עצבנית וחסרת סבלנות.

כמה רע בחיים באמת לשבת ולחשוב: אני לא מרוצה להיות כאן!
אני לא בטוחה מה אני רוצה לעשות ומתי ומה שאני רוצה לעשות אין לי כסף לעשות.
אני זוכרת שהייתי האדם הכי שמח בעולם, מתי כל זה השתנה? מתי אני השתניתי?

אני יושבת וכותבת את הדברים האלה בתקווה שאולי זאת הדרך להוציא את כל הרע החוצה ולהתחיל בדף חדש.