עכשיו מעונן...
יותר נכון מעורפל, M יצא לרוץ קצת ואני החלטתי להישאר בבית מה גם שנחלצתי לעזרת חברה שכתבה לי שהנסיעה שלה לא מסתדרת.
האמת שהרגשתי קצת ביץ'.
זו חברה מאוד מאוד טובה שלי שהתחתנה עם בחור שאין לי ול M יותר מדי כימיה או תחומי עניין אתו.
הם היו אצלינו לפני שנה לשבוע וזה הספיק לנו מעל ומעבר... 
אז כבר סיפרתי שהזמנו סופסוף כרטיסים יאיייי!!!
אז מסתבר שחברה שלי גם מחפשת כרטיסים לשם ומה שהיא מצאה חופף חלקית את התאריכים שלנו.
אם זה היה זוג אחר שיש לנו כימיה אתו היינו מאוד שמחים אבל פה בעלי אמר חד משמעית שלא מתאים לו לבלות יחד
כי בעלה של חברה שלי שלילי ודי טמבל ולא מוכן לנסות דברים וסתם מבאס עם מצבי הרוח שלו את כולם.
הסכמתי אתו לחלוטין אבל איך מסבירים לחברה שנהיה באותו מקום ולא ניפגש בלי לפגוע!?
לבסוף החלטתי פשוט להגיד לה שזה טיול שהחלטנו לעשות רק שנינו ולא בא לנו להיפגש עם עוד אנשים.
זו לא האמת אבל גם לא לגמרי שקר.
מפה לשם היום היא רושמת לי שמישהי בעבודה דפקה לה ברז (סוג של) והזמינה כרטיסים לתאריכים שלה והן לא יכולות שתיהן לנסוע...
ואני... לא התבאסתי בכלל וזה ביאס אותי... כאילו מה חברה שלי שאני אוהבת ורוצה שיהיה לה טוב וכייף מספרת לי
משהו כזה ואני לא מתבאסת?! מאוד התאכזבתי מעצמי.
התחלתי לחפש לה כרטיסים לתאריכים אחרים כשמאחורה של הראש אני דווקא מבסוטית שלא תהיה התקלות במקום כנראה. וככה אני במלחמה עם עצמי על הרושם שלי עלי ומצד שני צלצולי ניצחון שקטים שהלואי לא ניפגש כי אני לא סובלת את בעלה..
מפה לשם לא יודעת מה יהיה אבל אני לא הרגשתי אדם טוב היום.
הרגשתי מין תחרותיות הזויה אתה כאילו הינה הדברים זורמים בדרך שלי וזה ממש סיפק אותי והיה ממש מוזר באותו הזמן.

היום לא עשינו יותר מדי אז החלטנו לצאת לאכול בבית קפה כי לא היה אוכל בבית.
קור כלבים, ממש אבל, הגענו לשם, למזלנו היה מקום אבל אוכל לא היה מה שגרם לנו לאכול שטויות שם ואז ללכת לחפש מסעדה...
ממה דיאטה מה אני אגיד, מחר אצטרך להתאפס על עצמי ולהכין דברים כדי לא לשבור ולהרוס את מה שהושקע :(

בקפה גם התחלנו לדבר וממש התבאסתי, אנחנו נמצאים סוג של באותו מקום כמו לפני שנתיים וחצי,
ל M אין שום קרדטים כדי לחפש עבודה נורמלית בעיקר בגלל הבוסית ה ז* שלו... שתוקעת לנו את החיים
מה שאומר שאחרי תאילנד שאומנם זה עוד 3 חודשים אבל לא כל כך ברור מה יהיו האפשרויות ואם שום דבר לא התקדם אז אין עבודה בארץ= לא חוזרים= לא ברור מתי נתחיל להתקדם בעניין הילדים.
ומה לעשות שאנחנו עוד שנייה בני 250 ונראה לי שכשנגיע לרופא הוא יגיד "בוקר טוב אליהו! מה פתאום נזכרתם!?"
ובטח יבעט אותנו החוצה וישלח אותנו לאמץ ילדים קמבודים (שאני ממש לא בעניין לאמץ, רק אומרת..)
לא לגמרי מפתיע שהמחשבות האלו שוב זוחלות לי למוח...
מחר שנה מאז ההפלה...
אני ממש מתקשה להאמין שכבר שנה עברה האמת.
דברים השתנו אבל גם לא השתנו בכלל, למדנו קצת מדעי החיים, השכלנו ונשארנו בול באותה הנקודה.
אני לא מרגישה אופטימית כרגע, אני לא מרגישה כלום למען האמת אולי רק פחד מעורב באדישות עם קורט עצב. 
כבר למדתי שהכל יכול להיות ויכול להיות גם יותר גרוע ואי ודאות זה מצב ביניים בין כלום ליותר גרוע או יותר טוב אבל בד"כ פחות.
נראה לי מחר אתכרבל כל היום במיטה ואחשוב כמה אני מסכנה, מותר לי