כל שנה מתווספים עוד ועוד תאריכים שצריך לזכור אם טובים ואם רעים, ימי שנה של דברים שונים ומשונים.
היום יכל להיות יום שנה שמח של 10 שנים לדייט הראשון שלנו והפך לשנה להפלה שלנו.
מעניין אם זה צירוף מקרים הזוי ששני הדברים באותו התאריך ואולי זאת קארמה כי עוד יצאתי עם האקס?
בכל מקרה, מה שלא יהיה לא שמח לי.
השנה הארורה הזאת עברה מהר וללא ספק היו גם רגעים בהחלט כיפיים ושמחים אבל היא עוצבה בסימן טרגדיה ואי אפשר היה לתעלם מזה.
אתמול בלילה עברתי בראש על כל רגע ורגע ביום הזה ומה שקרה, אני זוכרת הכל בפרטי פרטים וההרגשות נהיו פחות חדים אבל גם אין אדישות מיוחלת עדיין.
אני חייבת לומר שלא באמת נקשרנו עוד לעובר באותו הזמן, זה היה סוף שבוע 16 ורק גילינו שזה בעצם בן ואני בכלל רציתי בת (כאילו מי ישמע שואלים אותי ועוד אחרי שבכלל בפוקס הצלחנו אחרי שנה אני עוד מתלוננת...)
M בכלל תמיד בגישה שעד שהוא לא באמת רואה ויכול פיסית לגעת הוא לא מאמין ולא נקשר ולא כלום אבל מבחינתי זה פחות אפשרי.
מההתחלה היה בי מין פחד ואיכשהו הרגשתי שזה לא הולך להסתדר בהרגשה פנימית ואולי זה היה סתם פחד שהתממש באופן מקרי לחלוטין.
הזוי כמה גיבורה הייתי בביה"ח הלא מוכר הזה עם אנשים דוברי גרמנית שאני בכלל לא מבינה
עם התכווצויות כואבות כל 10-15 ד' במהלך יומיים ועוד הצלחתי לתקשר, לפטפט ולהיות לגמרי במוד חיובי.
M בא בערב לאיזו שעה הביא לי קצת אוכל אבל חוץ מזה הייתי לגמרי אמורה להסתדר לבד.
איכשהו גידרתי את עצמי מהפחדים, מהמחשבות והייתי בעיקר אדישה ובטוחה שהכל יהיה בסדר.
גם כשהכל לא היה בסדר התרחקתי מלחשוב על זה מדי.
הייתי רק שמחה שהכאבים הפסיקו הייתה בזה הקלה ושחרור, לא היית צריכה להתאפק ולסבול יותר.
לא הסכמנו להסתכל או לעשות ריטואלים שונים ומשונים כדי להתעלם, כדי להמשיך, כדי לא להקשר ואכן לא נקשרנו
אבל מפה ועד שזה לא ישפיע בכלל כמובן שהמרחק גדול מאוד.
אחרי מספר חודשים גם הפסקתי לבכות, הרבה..
אבל ברור שכל פעם שעוד מישהי נכנסת להריון או יולדת אני לא יכולה שלא לחשוב שהוא היה אמור להיות כבר בן חצי שנה ואנחנו הורים.
אז כן אפשר היה לפנות לרפואה והטכנולוגיה וכו' אבל פה? וכש M בכלל לא בענין כי רק המחשבה שפתאום אני מכריזה שאני בהריון וצריך לחזור לארץ כי אני מפחדת לעבור את התהליך פה והוא בכלל תקוע באמצע ואין לו שם עבודה? וכידוע בארץ החיים הם לא כמו פה, זה hardcore צריך להתפרנס ולא מעט...
אז ההחלטה ההגיונית היחידה הייתה לחכות, לעשות טיול, לקוות שדברים יתפרסמו ואפשר יהיה להגיש בקשות ולגשת לראיונות...
הזמן רץ בלי להסתכל לאחור וגם המחשבות והחישובים ותמיד איכשהו אנחנו יוצאים המפסידים.
M אומר ששנה לפה או לשם כבר לא משנות כלום, אם זה היה לפני 5 שנים אז אולי אבל עכשיו מה זה כבר משנה..
צודק בגדול אבל אם חושבים על כמות הזמן האפשרית ולוקחים בחשבון תוחלת חיים מבינים שככל שממשיכים הזמן המוקצב מתקצר.
מתכנונים ובטחון וודאות איכשהו שקענו באדישות מסוימת ומבטים רק לעתיד הקרוב, ניסיון להנות מכאן ועכשיו אבל
כיוון שאנחנו לא נמצאים במעבדה סטרילית אי אפשר לבטל את רעשי הרקע וההשפעות מבחוץ שזוחלות לתת מודע וגורמות לי עוד פעם לחלום שיצאו שני פסים על המקלון.
עכשיו אמנם אני כבר יודעת שהפסים האלו הם משהו ודאי רק אצל בר רפאלי אולי אבל אצל אנשים רגילים זה רחוק שנות אור מלהפוך למשהו אמיתי והדרך שם עוד מאוד ארוכה.
אבל גם זה משהו.