היום הזה הגיע ואחרי שקמתי מאוחר מדי, "הכנתי" את M לעבודה, אכלתי והתאפרתי יצאתי להתנדב.
תמיד הימים הראשונים במקום חדש הם דבר מטריד בשבילי עד שדברים מתחילים לזרום ולא ציפיתי שיהיה אחרת.
הלכתי ברגל כדי לטייל וזה היה רעיון טוב.
נפגשתי עם האחראית שישר נראתה לי טיפוס, מין חייכנית מדי, נחמדה מדי אבל בפועל צבועה לחלוטין.
לא אהבתי את הוייב שלה אבל מה איכפת לי בכלל היא במשרד אין לי שום קשר אליה באמת.
היא הציעה לי לנסות להשאר שם היום ולראות אם הכל נראה לי.
העמידו אותי בפרונט שזה בעצם מין בית קפה שעושים בו גם ארוחות צהרים וצריך בגדול לדאוג שהכל נקי,
לשים דברים קבועים על השולחנות, להכין קפה, לאסוף כסף...
עבודה די טפשית חייבת לציין אבל כיוון שיש דוברי גרמנית והצוות מורכב מנשים פטפטניות זה דווקא לא דבר רע.
אז קיבלה אותי הלגה אחת שכמו שטאנצ גרמני של אישה בשנות ה- 60 לחיה מתנהגת כמו רב הגברות הגרמניות בגילה. אני לא יכולה להעביר את זה אבל זה משהו מאוד קבוע.
זה מין אופי שמורכב מ OCD מטורף לחלוטין לחוקים, סדר ושדברים אמורים להעשות בצורה מסוימת.
אם חשבתם שיש לכם OCD פחחח צאו מזה לא ראיתם כלום...
אז המקום מזה מבריק! מבריק כזה של עוד שניה היא מעבירה את הלשון על הרצפה אם היא רואה חתיכת אורז בדרך ליפול. אני חושבת שאפשר להגיד שהם בשלב אנאלי חחח קפוציייםםם ולא משחררים חחח
איתה עבדה גברת שהגיע מזמן מאחת מארצות ערב עוד לא קלטתי איפה, נו מה חשבתם? איך שפחתנו לא יכולנו להפסיק לקשקש חחח.  זה בדיוק ההבדל בין ההקפצות הגרמנית הזאת לים תיכון חחח .
זה גם בטח קשור לדור ההוא של בזמן ואחרי השואה (לא יכולים לשחרר).
אחר כך פגשתי ילדה אחרי ביה"ס שהגיעה לעשות פרקטיקום וממש לא הצליחה להבין שום דבר ממה שאמרתי
(כמו גם בעצם כל השאר). ניסיתי לדובב אותה באנגלית אבל זה לא קרה ונגמר בערך בזה שהיא חושבת שאני נראית ממש נהדר לגיל 41. נאלצתי לתקן אותה אבל היא התעקשה שגם ל 31 אני לא נראית וסרבה לתת לי דקה
מעבר ל-25 :)
קיבלתי בתודה!
נורא נורא נוראאאא הלחיץ אותי לדבר, הרגשתי שמהלחץ אני מדברת שטויות והם פשוט לא הצליחו להבין כלום ממה שאני אומרת... לזכותי יאמר ששנה לא דיברתי גרמנית כלל.
עיקר הפעילות בשעות הבוקר היא קב' קטנות שמגיעות ללימודי שפה, אמהות עם ילדים שעושים להם פעילויות ואז בצהרים ארוחת צהרים מוזלת כאשר היום היה ממש ממש מפוצץ.
בסיום המשמרת הזמינו אותי לאכול אתם ארוחת צהרים שכללה כרוב ירוק שהם פשוט התעלפו עליו ושבחו אותו בקולי קולות. אני כיאה לרוסיה טובה סרבתי מה שהסתבר כטעות גדולה כי נתקעתי שם לעוד לא מעט שעות ויצא שאכלתי היום פעם ראשונה באיזה 20:30...

לאחר מכן הגיעה משמרת אחה"צ להחלפה ואתה עוד גברות מבוגרות אחת גרמניה והשנייה נחמדה ;)
(אירלנדית, ישר קלטתי). נשארתי אתן עוד קצת וחיכיתי לפעילות השנייה שהייתי אמורה לקחת בה חלק שזו הפעלה יצירתית להורים עם ילדים. הכרתי בחורה פולניה שהגיעה לפני שנתיים וחצי ומדברת הרבה יותר טוב ממני ובחורה לבנונית מקסימה שפה כבר 32 או 23 שנים.
כשהיא שמעה שאני מישראל היא ממש שמחה חהחה :)
הייתי אמורה להיצמד לבחורה הפולניה וכיוון שהשפה המשותפת היחידה שלנו גרמנית , אחרי הרבה מילות סרק הסתבר שהם חושבים שאני אעשה לבד פעילות לילדים...
כששמעתי את זה כמעט לקחתי את הרגליים וברחתי, אבל לא.
בגדול הסתבר שהשד לא כל כך נורא אבל כרגע אין לי עניין לעשות את זה לבד.
הפעילות שהיא ארגנה הייתה נחמדה, הוצאנו לילדים כל מיני כלי ציור והדבקה,
היא שמה דוגמא ובאו ילדים בעיקר עם הורים לכן לא היה באמת לחץ של לעשות ביביסיטר או משהו.
אבל אני כמובן לא מפספסת אף הזדמנות וקיבלתי ילד לטיפול בלי שביקשתי חח
הם היו הראשונים להגיע, סבתא ילד בן כ-4, ילד קטנטן בן שנתיים ואמא ברקע.
האמא באה לתת לקטן נשיקה וללכת.
כשהפצפון הבלונדיני קלט שאמא הולכת הוא כמו כל ילד התחיל לבכות.
ואז ההפתחות לא הפילה אותי מהרגלים אבל ליבי יצא אליו.
הסבתא תפסה אותו חזק כמעט באכזריות ואמרה לו ממש בקשיחות שאמא נתנה לו נשיקה והיא הולכת עכשיו וסוג של
הסבירה לו ללא מילים שהוא נרגע עכשיו ומייד וחסר לו שיגרום לסצנה (כאשר בשביל גרמנים ילד שבוכה או צוחק בקול זו כבר סצנה). הילד מייד נרגע, הסתכלתי על הסבתא והיה לי חשק להעיף לה סטירה ולהגיד לה שלא תעיז להפחיד ככה את הפצפון הזה יותר! 
היא נראתה לי כל כך גרמניה שבלב אמרתי שהיא בטח נאצית לשעבר או משהו...
זה פאקינג ילד בן שנתיים, תני לו להשתחרר, מותר לו לכות אמא שלו הרגע הלכה למה בקשיחות!?
משם כבר היה ברור שאין מנוס מזה שאעשה לו בייביסיטר.
הסבתא אגב איך שראתה אותי מתקרבת לקחה ת'רגלים והסתלקה, אולי היא ראתה שבא לי להוציא לה איזו עין עם מספרי ילדים (מי חזק על חלשים עכשיו, הא סבתא???)
בכל מקרה, המלאך הקטן נפתח והתחיל לקשקש, הילד כבר ידע צבעים, להסביר מה הוא רוצה ופטפט בעליזות.
זה מדהים כמה מעט הקטנטנים האלו צריכים, קצת אישור, קצת ליטוף, קצת תשומת לב, כל מה שאנחנו המבוגרים צריכים ולא מעיזים לבקש... התמימות הזאת, העיניים הגדולות שרואים בהן תאהבו אותי, תהיו איתי זה הכל..
וזה מדהים כמה הקטנטנים האלו ישר נמשכים אלי, הקטנים שעוד לא פיתחו יותר מדי מגננות ישר זרמו כולם אלי ורצו שאתייחס אליהם. ואני, שמחתי, קצת בעצם התבאסתי שאין לי מספיק שפה כדי שאוכל ללמד אותם משהו ופחדתי שילמדו להגיד משהו מטופש כי אני לא יכולה להתבטא אז השתדלתי בעיקר לראות אותם, הרי זה מה שהם צריכים.
הילדון הזה נפתח אבל היה בו ממש מין זעם עצור כזה, הוא התרגש נורא כששאלתי לשמו, כל כך שכל פעם שהתרגש ממש הביא לי איזו כאפה. בהתחלה חשבתי שזה בטעות אבל אחר כך ראיתי שהוא פשוט לא מצליח לשלוט בעצמו ומתוך התרגשות, מרביץ.
אחרי שסבתא שלו נזכרה בו הוא כבר היה במצב רוח ממש טוב ואני שוחררתי לשאול קצת שאלות את החברה הפולניה שלי. קטע מצחיק, הם לקחו אותי למשרד וכשנכנסנו הבנתי שמי שעובד שם, עובד בחושך.
עמד לי על קצה הלשון לשאול אם הם כמו פולניות יושבים בחושך חחח
אבל לא היה לי סיכוי להוציא את זה כמו שצריך :)

אחרי שיצאתי משם לאויר הקר הייתה לי הרגשה מוזרה.
רציתי ללכת, הורדתי כפפות וכובע, רציתי לשקוע בתוך האויר הקר.
היו לי המון אנרגיות למרות שלא אכלתי כל היום והחלטתי ללכת הביתה ברגל אבל ליתר ביטחון נכנסתי לקנות איזה קפה בסטארבקס. לא יודעת למה, הקפה שלהם בטעם דלק..
בתור היה בחור חמוד שהתעניין בי, זה היה בהחלט נעים.
הרגשתי פתאום כמו בסקס והעיר הגדולה והצטערתי שאני לא לבושה ויפה ושלפלרטט קצת זו לא אפשרות.
לקחתי את הדלק בכוס ויצאתי שוב לאויר הקר..
הייתה לי הרגשה לא ברורה של חשיבות עצמית כאילו אני כמו גדולה, כמו שתיארתי לעצמי פעם שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה לבושה יפה ועם כוס קפה עפה על החיים כי יש לי מקום עבודה חשוב ואני מגניבה לגמרי...
אז זהו שלא ברור למה ההרגשה הזאת הייתה היום אחרי שעסקתי בניקוי מגשים ועוד שיט בסגנון...
מתי כבר אעבוד בעבודה שווה שאוכל להתגאות בה!?
האמת, שאם זה היה מתוגמל כמו שצריך הייתי שמחה לעבוד עם ילדים למשל בגילאי ביה"ס יסודי או שיותר קטנים
אבל בארץ מדובר בהשרדות למי שבוחר לעסוק בזה ו M לא מרוויח מספיק כדי שאוכל להתפנק כמו שאני עושה כאן...
בכלל הזוי בעיני שדבר חשוב כמו חינוך ועזרה לדור העתיד שזה הדבר הכי חשוב בעולם, לא מתוגמל ומזלזלים בזה כל כך. טוב, אולי יום אחד כשאעבוד בעבודה שבה ארגיש אדירה אוכל לשלב בערב התנדבות עם ילדים.
המשכתי ללכת הביתה, עברתי בחנות ובבית הכנתי אוכל לאיזה גדוד או יותר נכון לנו, ליומיים.
הרגליים הרגו אותי וכשחזרתי אפילו ביקשתי מ M לעזור וקפצתי למקלחת להתרענן.
סיימנו את היום בארוחה כיפית ומטבח לא לחלוטין הפוך (תלוי את מי שואלים כמובן, נא לא לשאול
את הגרמניה מהבוקר :)).
ועכשיו... אני צריכה לנוח מכל החויות האלו...
נראה לי אקח לי שבוע ואחזור לשם שבוע הבא אחרי שאני קצת יותר רגועה :)