*נכתב אתמול

איזה יום משגע קיבלנו היום!
M יצא לעזור לחבר לעבור דירה ואני, שיצאתי אתמול לרוץ אחרי 5 ימים של בית כי כאב לי פה ואחר כך שם ואז סתם התעצלתי החלטתי שגם היום אצא לסיבוב :)
אתמול עשיתי ריצת אינטרוולים של 6 וחצי ק"מ לעומת ה 5 שאנחנו בד"כ עושים.
התחלתי גם לעשות פלנק ולאט לאט אני מאריכה את הזמן.
אחי (ההורס מאוהבת בו) ייעץ לי לקנות דלגית אלומיניום (ולקפוץ לו) אז אני גם קצת מקפצת חח.
אז היום, אחרי שעליתי על המשקל וגיליתי שעליתי 800 גרם (איזה עצביייםםם!!!) החלטתי לנצל את היום.
יצא לנו יום שמשי ולא קר מדי (4+ מעלות) אז חשבתי לעשות סיבוב גדול מסביב לנהר.
הטבע פה משגע ויש פשוט מרחבים ענקיים ללא כביש בשביל לרוץ, לטייל, לרכב על אופניים אוסתם לשבת ליד הנהר.
אחרי התלבטות מהירה (שעברה לי אחרי שעליתי על המשקל) החלטתי לא לעשות סתם הליכה אלא ללכת לרוץ :)
מדהים מה שהספורט החדש הזה עושה לי, אני מתחילה להתמכר.
אני חושבת שיש לי נטיה להתמכר או יותר נכון להיות אובססיבית ועכשיו זו לפחות אובססיה בריאה.
אני משתמשת באפליקצית ה 5K שעוזרת ללמוד לרוץ את כל 5 הק"מ.
אז אמרתי לעצמי שאחיל ומשם נראה וראיתי, עשיתי פעמיים את התכנית היומית ויצא שעשיתי 7 ק"מ אינטרוולים ועוד בנוסף לזה 1.5 ק"מ הליכה (הייתי צריכה איכשהו לחזור הביתה :) ).
הסתבר ששיפרתי את הק"מ שלי ל 6.5 ד' אבל זה לא עקבי אז כמובן שיש לאן להשתפר.
איזו הרגשת חופש זה לרוץ! בפעמים הראשונות זה היה בעיקר סבל אבל עם האפליקציה איכשהו כשהיא סופרת לי ד'
אני ממש נהנת ומתמסרת להרגשה, למוסיקה, לטבע.
השמש היום הייתה כל כך חזקה שכבר הצטערתי שלא השתמשתי בקרם הגנה אבל לא נשרפתי (זה יכל להיות משעשע להשרף באמצע החורף).
בעודי רצה נגלה לעיני האגם הקפוא שלא ברור איך בטמפרטורות של פלוס הצליח לקפוא
אבל טוב שכך, זה מראה מדהים!
באיזשהו שלב כשהדרך הפכה לישרה רצתי בעיניים סגורות כשאני פותחת חריצים קטנטנים רק כדי לוודא שלא ירדתי מהמסלול. ההרגשה הייתה פנומנלית, השמש מלטפת את פני, הרוח לא חזקה מדי, המוסיקה מדרבנת קדימה, הרגליים רצות מעצמן והמוח נח ממחשבות ומתמסר לרגע, לתנועה...
אני יכולה להגיד בפה מלא שכל הגוף שלי התמלא אנדרופינים, אנרגיה ואנרגיות חיוביות :)

בדרך יצא לי לחשוב על כמה דברים אבל פתאום קפצה לי למוח אחת הסבתות הגרמניות מהמתנ"ס.
אין לי איזה אינטואיציות מיוחדות ואני לא אסית בקריאת אנשים למען האמת אבל מהמימיקה ושפת הגוף שלה הרגשתי דחיה. היא לא הייתה נחמדה או חייכנית מעבר למה שהייתה חייבת (לעומת חברה שלה ששפעה חיוכים אבל לא הרגשתי שהיא מבסוטית שאני שם וזה יותר מכביד עליה מעוזר).
היא נתנה לי וייב של אני חייבת להיות נחמדה אלייך אבל תתרחקי אני לא מחבבת אותך.
ופה מגיעה הטרנספורמציה שלי.
הסתבר לי במהלך האימונים שקשה לי עם ביקורת ושיפוטיות ואני נוטה לחשוב שאנשים שופטים אותי גם במצבים שלאדם מהחוץ זה מש לא מרגיש ככה.
אני גם חייבת שיחבבו אותי ושיאשרו אותי כי כשאני מרגישה שלא מאוד קשה לי להמצא בסביבה הזאת ואני מנסה
בכל הכוח להוכיח את ה worthy שלי.
הפעם הבנתי או לפחות חשדתי שהיא לא מחבבת אותי ובפעם הראשונה, זה פשוט לא עניין אותי בכלל.
הרגשתי שהיא לא חייבת לחבב אותי כפי שאני לא מחבבת את כווולללםםם ושזה בסדר גמור וזה לא עושה אותי
פחות טובה או כל דבר אחר. אני לא צריכה את האישור של כולם, הכל תקין.
זה הפתיע אותי לטובה כי לרב הייתי כן מנסה לתקן את הרושם שלה ולגרום לה לחבב אותי.
הפעם החלטתי שזה לגמרי החלטה שלה ואני לא מתערבת.

כשחזרתי הביתה M עוד לא חזר והתפנתי לעיסוקים שלי.
כשהוא חזר התיישבנו לאכול ארוחת שאריות מעולה בתוספת סלט, דיאטטי זה לא היה אבל כללל כך טעים
שהוכרזתי בתור המאסטר שף של הבית :)
אז הינה המתכון:
פאי רועים/ Sheperd's pie

 
 
בנוסף התחלתי לראות סדרת בנות שלפי דעתי ממש ממש מותחת ואני כבר יומיים צופה באדיקות
M טוען שזה ממממששששש גרוע ;) זכותו חחח
Quantico 


הדבר היחיד שעוד לא נסגרתי עליו זו הדמות של הבחור היהודי ששירת בצה"ל.
אני שונאאאתתתת סדרות שמוציאים אותנו לא יפה כי לדעתי יש לנו את הצבא הטוב והמוסרי ביותר!
נכון שיש פאשלות ונכון שפה ושם יש אנשים רעים שעושים מעשים רעים ואני ממש לא מצדיקה את זה, אבל בכל חברה וארגון יש וזה לא הופך את כל הארגון לרע, ממש לא.
בכל מקרה סדרות שגורמות לישראל ולצבא שלנו במיוחד להיראות רע הן סדרות שאני בהפגנתיות מסרבת לראות,
לא כי אני לא רוצה "להסתכל לאמת בפנים" אלא כי אני מאמינה בכל ליבי שזה פשוט שקר ושטויות שאולי
אפשר למכור למי שיושב בחו"ל אבל לא לנו.
(ולא, אני ממש לא הייתי בעד ליאור עזריה למען הסר ספק אבל אני כן בעד לשמור לעצמינו
(בתוך המדינה ובתוך צה"ל) ולפתור בעצמינו את הפאשלות שלנו ולא לתת לכל מני חולערות מ"בצלם"
ו"שוברים שתיקה" לחגוג על זה ולהוציא את זה החוצה כי הם ממש ממש בטעות היו שם וממש בטעות
צלמו את כל המתרחש והם, למען הסר ספק בוגדים בעיני כי הם לא רוצים אפילו לנסות לתת למדינה
שבה הם חיים את ההזדמנות לטפל בדברים, אלא מלשינים הלאה וזה דוחה ולא ראוי בעיני.)

טוב, עכשיו קצת חיוביות :)
הכנתי משהו ממש טעים היום לקחת לחברים והינה המתכון!
נשנושי חומס אפויים עם תבלינים:https://tivoneat.co.il/%D7%92%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%A1-%D7%90%D7%A4%D7%95%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%9C%D7%9C-%D7%AA%D7%91%D7%9C%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%9D/

שיהיה יום מקסים ואחלה תחילת שבוע!!!

היום הזה הגיע ואחרי שקמתי מאוחר מדי, "הכנתי" את M לעבודה, אכלתי והתאפרתי יצאתי להתנדב.
תמיד הימים הראשונים במקום חדש הם דבר מטריד בשבילי עד שדברים מתחילים לזרום ולא ציפיתי שיהיה אחרת.
הלכתי ברגל כדי לטייל וזה היה רעיון טוב.
נפגשתי עם האחראית שישר נראתה לי טיפוס, מין חייכנית מדי, נחמדה מדי אבל בפועל צבועה לחלוטין.
לא אהבתי את הוייב שלה אבל מה איכפת לי בכלל היא במשרד אין לי שום קשר אליה באמת.
היא הציעה לי לנסות להשאר שם היום ולראות אם הכל נראה לי.
העמידו אותי בפרונט שזה בעצם מין בית קפה שעושים בו גם ארוחות צהרים וצריך בגדול לדאוג שהכל נקי,
לשים דברים קבועים על השולחנות, להכין קפה, לאסוף כסף...
עבודה די טפשית חייבת לציין אבל כיוון שיש דוברי גרמנית והצוות מורכב מנשים פטפטניות זה דווקא לא דבר רע.
אז קיבלה אותי הלגה אחת שכמו שטאנצ גרמני של אישה בשנות ה- 60 לחיה מתנהגת כמו רב הגברות הגרמניות בגילה. אני לא יכולה להעביר את זה אבל זה משהו מאוד קבוע.
זה מין אופי שמורכב מ OCD מטורף לחלוטין לחוקים, סדר ושדברים אמורים להעשות בצורה מסוימת.
אם חשבתם שיש לכם OCD פחחח צאו מזה לא ראיתם כלום...
אז המקום מזה מבריק! מבריק כזה של עוד שניה היא מעבירה את הלשון על הרצפה אם היא רואה חתיכת אורז בדרך ליפול. אני חושבת שאפשר להגיד שהם בשלב אנאלי חחח קפוציייםםם ולא משחררים חחח
איתה עבדה גברת שהגיע מזמן מאחת מארצות ערב עוד לא קלטתי איפה, נו מה חשבתם? איך שפחתנו לא יכולנו להפסיק לקשקש חחח.  זה בדיוק ההבדל בין ההקפצות הגרמנית הזאת לים תיכון חחח .
זה גם בטח קשור לדור ההוא של בזמן ואחרי השואה (לא יכולים לשחרר).
אחר כך פגשתי ילדה אחרי ביה"ס שהגיעה לעשות פרקטיקום וממש לא הצליחה להבין שום דבר ממה שאמרתי
(כמו גם בעצם כל השאר). ניסיתי לדובב אותה באנגלית אבל זה לא קרה ונגמר בערך בזה שהיא חושבת שאני נראית ממש נהדר לגיל 41. נאלצתי לתקן אותה אבל היא התעקשה שגם ל 31 אני לא נראית וסרבה לתת לי דקה
מעבר ל-25 :)
קיבלתי בתודה!
נורא נורא נוראאאא הלחיץ אותי לדבר, הרגשתי שמהלחץ אני מדברת שטויות והם פשוט לא הצליחו להבין כלום ממה שאני אומרת... לזכותי יאמר ששנה לא דיברתי גרמנית כלל.
עיקר הפעילות בשעות הבוקר היא קב' קטנות שמגיעות ללימודי שפה, אמהות עם ילדים שעושים להם פעילויות ואז בצהרים ארוחת צהרים מוזלת כאשר היום היה ממש ממש מפוצץ.
בסיום המשמרת הזמינו אותי לאכול אתם ארוחת צהרים שכללה כרוב ירוק שהם פשוט התעלפו עליו ושבחו אותו בקולי קולות. אני כיאה לרוסיה טובה סרבתי מה שהסתבר כטעות גדולה כי נתקעתי שם לעוד לא מעט שעות ויצא שאכלתי היום פעם ראשונה באיזה 20:30...

לאחר מכן הגיעה משמרת אחה"צ להחלפה ואתה עוד גברות מבוגרות אחת גרמניה והשנייה נחמדה ;)
(אירלנדית, ישר קלטתי). נשארתי אתן עוד קצת וחיכיתי לפעילות השנייה שהייתי אמורה לקחת בה חלק שזו הפעלה יצירתית להורים עם ילדים. הכרתי בחורה פולניה שהגיעה לפני שנתיים וחצי ומדברת הרבה יותר טוב ממני ובחורה לבנונית מקסימה שפה כבר 32 או 23 שנים.
כשהיא שמעה שאני מישראל היא ממש שמחה חהחה :)
הייתי אמורה להיצמד לבחורה הפולניה וכיוון שהשפה המשותפת היחידה שלנו גרמנית , אחרי הרבה מילות סרק הסתבר שהם חושבים שאני אעשה לבד פעילות לילדים...
כששמעתי את זה כמעט לקחתי את הרגליים וברחתי, אבל לא.
בגדול הסתבר שהשד לא כל כך נורא אבל כרגע אין לי עניין לעשות את זה לבד.
הפעילות שהיא ארגנה הייתה נחמדה, הוצאנו לילדים כל מיני כלי ציור והדבקה,
היא שמה דוגמא ובאו ילדים בעיקר עם הורים לכן לא היה באמת לחץ של לעשות ביביסיטר או משהו.
אבל אני כמובן לא מפספסת אף הזדמנות וקיבלתי ילד לטיפול בלי שביקשתי חח
הם היו הראשונים להגיע, סבתא ילד בן כ-4, ילד קטנטן בן שנתיים ואמא ברקע.
האמא באה לתת לקטן נשיקה וללכת.
כשהפצפון הבלונדיני קלט שאמא הולכת הוא כמו כל ילד התחיל לבכות.
ואז ההפתחות לא הפילה אותי מהרגלים אבל ליבי יצא אליו.
הסבתא תפסה אותו חזק כמעט באכזריות ואמרה לו ממש בקשיחות שאמא נתנה לו נשיקה והיא הולכת עכשיו וסוג של
הסבירה לו ללא מילים שהוא נרגע עכשיו ומייד וחסר לו שיגרום לסצנה (כאשר בשביל גרמנים ילד שבוכה או צוחק בקול זו כבר סצנה). הילד מייד נרגע, הסתכלתי על הסבתא והיה לי חשק להעיף לה סטירה ולהגיד לה שלא תעיז להפחיד ככה את הפצפון הזה יותר! 
היא נראתה לי כל כך גרמניה שבלב אמרתי שהיא בטח נאצית לשעבר או משהו...
זה פאקינג ילד בן שנתיים, תני לו להשתחרר, מותר לו לכות אמא שלו הרגע הלכה למה בקשיחות!?
משם כבר היה ברור שאין מנוס מזה שאעשה לו בייביסיטר.
הסבתא אגב איך שראתה אותי מתקרבת לקחה ת'רגלים והסתלקה, אולי היא ראתה שבא לי להוציא לה איזו עין עם מספרי ילדים (מי חזק על חלשים עכשיו, הא סבתא???)
בכל מקרה, המלאך הקטן נפתח והתחיל לקשקש, הילד כבר ידע צבעים, להסביר מה הוא רוצה ופטפט בעליזות.
זה מדהים כמה מעט הקטנטנים האלו צריכים, קצת אישור, קצת ליטוף, קצת תשומת לב, כל מה שאנחנו המבוגרים צריכים ולא מעיזים לבקש... התמימות הזאת, העיניים הגדולות שרואים בהן תאהבו אותי, תהיו איתי זה הכל..
וזה מדהים כמה הקטנטנים האלו ישר נמשכים אלי, הקטנים שעוד לא פיתחו יותר מדי מגננות ישר זרמו כולם אלי ורצו שאתייחס אליהם. ואני, שמחתי, קצת בעצם התבאסתי שאין לי מספיק שפה כדי שאוכל ללמד אותם משהו ופחדתי שילמדו להגיד משהו מטופש כי אני לא יכולה להתבטא אז השתדלתי בעיקר לראות אותם, הרי זה מה שהם צריכים.
הילדון הזה נפתח אבל היה בו ממש מין זעם עצור כזה, הוא התרגש נורא כששאלתי לשמו, כל כך שכל פעם שהתרגש ממש הביא לי איזו כאפה. בהתחלה חשבתי שזה בטעות אבל אחר כך ראיתי שהוא פשוט לא מצליח לשלוט בעצמו ומתוך התרגשות, מרביץ.
אחרי שסבתא שלו נזכרה בו הוא כבר היה במצב רוח ממש טוב ואני שוחררתי לשאול קצת שאלות את החברה הפולניה שלי. קטע מצחיק, הם לקחו אותי למשרד וכשנכנסנו הבנתי שמי שעובד שם, עובד בחושך.
עמד לי על קצה הלשון לשאול אם הם כמו פולניות יושבים בחושך חחח
אבל לא היה לי סיכוי להוציא את זה כמו שצריך :)

אחרי שיצאתי משם לאויר הקר הייתה לי הרגשה מוזרה.
רציתי ללכת, הורדתי כפפות וכובע, רציתי לשקוע בתוך האויר הקר.
היו לי המון אנרגיות למרות שלא אכלתי כל היום והחלטתי ללכת הביתה ברגל אבל ליתר ביטחון נכנסתי לקנות איזה קפה בסטארבקס. לא יודעת למה, הקפה שלהם בטעם דלק..
בתור היה בחור חמוד שהתעניין בי, זה היה בהחלט נעים.
הרגשתי פתאום כמו בסקס והעיר הגדולה והצטערתי שאני לא לבושה ויפה ושלפלרטט קצת זו לא אפשרות.
לקחתי את הדלק בכוס ויצאתי שוב לאויר הקר..
הייתה לי הרגשה לא ברורה של חשיבות עצמית כאילו אני כמו גדולה, כמו שתיארתי לעצמי פעם שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה לבושה יפה ועם כוס קפה עפה על החיים כי יש לי מקום עבודה חשוב ואני מגניבה לגמרי...
אז זהו שלא ברור למה ההרגשה הזאת הייתה היום אחרי שעסקתי בניקוי מגשים ועוד שיט בסגנון...
מתי כבר אעבוד בעבודה שווה שאוכל להתגאות בה!?
האמת, שאם זה היה מתוגמל כמו שצריך הייתי שמחה לעבוד עם ילדים למשל בגילאי ביה"ס יסודי או שיותר קטנים
אבל בארץ מדובר בהשרדות למי שבוחר לעסוק בזה ו M לא מרוויח מספיק כדי שאוכל להתפנק כמו שאני עושה כאן...
בכלל הזוי בעיני שדבר חשוב כמו חינוך ועזרה לדור העתיד שזה הדבר הכי חשוב בעולם, לא מתוגמל ומזלזלים בזה כל כך. טוב, אולי יום אחד כשאעבוד בעבודה שבה ארגיש אדירה אוכל לשלב בערב התנדבות עם ילדים.
המשכתי ללכת הביתה, עברתי בחנות ובבית הכנתי אוכל לאיזה גדוד או יותר נכון לנו, ליומיים.
הרגליים הרגו אותי וכשחזרתי אפילו ביקשתי מ M לעזור וקפצתי למקלחת להתרענן.
סיימנו את היום בארוחה כיפית ומטבח לא לחלוטין הפוך (תלוי את מי שואלים כמובן, נא לא לשאול
את הגרמניה מהבוקר :)).
ועכשיו... אני צריכה לנוח מכל החויות האלו...
נראה לי אקח לי שבוע ואחזור לשם שבוע הבא אחרי שאני קצת יותר רגועה :)

כל שנה מתווספים עוד ועוד תאריכים שצריך לזכור אם טובים ואם רעים, ימי שנה של דברים שונים ומשונים.
היום יכל להיות יום שנה שמח של 10 שנים לדייט הראשון שלנו והפך לשנה להפלה שלנו.
מעניין אם זה צירוף מקרים הזוי ששני הדברים באותו התאריך ואולי זאת קארמה כי עוד יצאתי עם האקס?
בכל מקרה, מה שלא יהיה לא שמח לי.
השנה הארורה הזאת עברה מהר וללא ספק היו גם רגעים בהחלט כיפיים ושמחים אבל היא עוצבה בסימן טרגדיה ואי אפשר היה לתעלם מזה.
אתמול בלילה עברתי בראש על כל רגע ורגע ביום הזה ומה שקרה, אני זוכרת הכל בפרטי פרטים וההרגשות נהיו פחות חדים אבל גם אין אדישות מיוחלת עדיין.
אני חייבת לומר שלא באמת נקשרנו עוד לעובר באותו הזמן, זה היה סוף שבוע 16 ורק גילינו שזה בעצם בן ואני בכלל רציתי בת (כאילו מי ישמע שואלים אותי ועוד אחרי שבכלל בפוקס הצלחנו אחרי שנה אני עוד מתלוננת...)
M בכלל תמיד בגישה שעד שהוא לא באמת רואה ויכול פיסית לגעת הוא לא מאמין ולא נקשר ולא כלום אבל מבחינתי זה פחות אפשרי.
מההתחלה היה בי מין פחד ואיכשהו הרגשתי שזה לא הולך להסתדר בהרגשה פנימית ואולי זה היה סתם פחד שהתממש באופן מקרי לחלוטין.
הזוי כמה גיבורה הייתי בביה"ח הלא מוכר הזה עם אנשים דוברי גרמנית שאני בכלל לא מבינה
עם התכווצויות כואבות כל 10-15 ד' במהלך יומיים ועוד הצלחתי לתקשר, לפטפט ולהיות לגמרי במוד חיובי.
M בא בערב לאיזו שעה הביא לי קצת אוכל אבל חוץ מזה הייתי לגמרי אמורה להסתדר לבד.
איכשהו גידרתי את עצמי מהפחדים, מהמחשבות והייתי בעיקר אדישה ובטוחה שהכל יהיה בסדר.
גם כשהכל לא היה בסדר התרחקתי מלחשוב על זה מדי.
הייתי רק שמחה שהכאבים הפסיקו הייתה בזה הקלה ושחרור, לא היית צריכה להתאפק ולסבול יותר.
לא הסכמנו להסתכל או לעשות ריטואלים שונים ומשונים כדי להתעלם, כדי להמשיך, כדי לא להקשר ואכן לא נקשרנו
אבל מפה ועד שזה לא ישפיע בכלל כמובן שהמרחק גדול מאוד.
אחרי מספר חודשים גם הפסקתי לבכות, הרבה..
אבל ברור שכל פעם שעוד מישהי נכנסת להריון או יולדת אני לא יכולה שלא לחשוב שהוא היה אמור להיות כבר בן חצי שנה ואנחנו הורים.
אז כן אפשר היה לפנות לרפואה והטכנולוגיה וכו' אבל פה? וכש M בכלל לא בענין כי רק המחשבה שפתאום אני מכריזה שאני בהריון וצריך לחזור לארץ כי אני מפחדת לעבור את התהליך פה והוא בכלל תקוע באמצע ואין לו שם עבודה? וכידוע בארץ החיים הם לא כמו פה, זה hardcore צריך להתפרנס ולא מעט...
אז ההחלטה ההגיונית היחידה הייתה לחכות, לעשות טיול, לקוות שדברים יתפרסמו ואפשר יהיה להגיש בקשות ולגשת לראיונות...
הזמן רץ בלי להסתכל לאחור וגם המחשבות והחישובים ותמיד איכשהו אנחנו יוצאים המפסידים.
M אומר ששנה לפה או לשם כבר לא משנות כלום, אם זה היה לפני 5 שנים אז אולי אבל עכשיו מה זה כבר משנה..
צודק בגדול אבל אם חושבים על כמות הזמן האפשרית ולוקחים בחשבון תוחלת חיים מבינים שככל שממשיכים הזמן המוקצב מתקצר.
מתכנונים ובטחון וודאות איכשהו שקענו באדישות מסוימת ומבטים רק לעתיד הקרוב, ניסיון להנות מכאן ועכשיו אבל
כיוון שאנחנו לא נמצאים במעבדה סטרילית אי אפשר לבטל את רעשי הרקע וההשפעות מבחוץ שזוחלות לתת מודע וגורמות לי עוד פעם לחלום שיצאו שני פסים על המקלון.
עכשיו אמנם אני כבר יודעת שהפסים האלו הם משהו ודאי רק אצל בר רפאלי אולי אבל אצל אנשים רגילים זה רחוק שנות אור מלהפוך למשהו אמיתי והדרך שם עוד מאוד ארוכה.
אבל גם זה משהו.