טוב אני כבר שעתיים מנסה להוציא את עצמי מהבית, לא פשוט כשזה כל כך אפור ולא מזמין.
בבוקר הייתה לנו התכתבות כיפית עם הבעל הוא נהנה בארץ, כבר מתגעגע לחזור, מבינה אותו, ככה זה...
למרות יוקר המחיה והנהיגה המטורפת ובכלל הטירוף הכללי יש רצון לחזור.
לא להאמין שאנחנו כבר שנתיים פה הזמן עבר כמו כלום ואני משתדלת לא לחשוב על מה יכולנו ולא עשינו אלא על מה שכן.
הוא חוזר עוד יומיים ואני מתחילה להתרגש, בא לי להתחיל לנקות ולבשל, כמה זה שונה מלהיות לבד בבית,
כשאני לבד לא בא לי כלום אני חיה על המינימום הנדרש אבל כשהוא חוזר...
 נראה לי אני אכין ממולאים ואיזה עוגה או משהו, שירגיש בבית כשיחזור.
היום זה היום של המבצעים ברוסמן זה כמו הסופר פארם המקומי אני חולה עליו, כל שבועיים הם מוציאים מוצרים מגניבים ולפעמים גדג'טים שונים ואני כל פעם מחכה לראות מה יהיה הפעם!  
זה כמו כריסמס בשבילי רק פעם בשבועיים (הכיפים הקטנים שמוצאים כשאין יותר מדי)...
אני קצת השתפרתי במגזר האגרנות והפזרנות ומאז שהתחלתי להשתמש באפליקציה שאומרת לי בדיוק מה קורה בחשבון המצב נהיה הרבה יותר טוב. אני עושה את הדברים בצורה יותר הגיונית ושקולה אבל ברור שיש נפילות :)
אוו לפני שאני שוכחת בהמשך יבואו המלצות לסדרות חדשות שמצאתי אבל בינתיים,
יש מופע של אמריקאית יהודייה שגילינו לא מזמן והיא קרעה אותנו מצחוק!!!
אני יודעת שאני יורה לעצמי פה ברגליים, בטח יש אנשים שחשבו שאני הרבה יותר איכותית אבל היא קורעת אותי מצחוק אין מה לעשות!
אני מצרפת שני מופעים מלאים שלה, בכיתי לאורך כל המופע!!!
 

Iliza Shlezinger !!!

ואז היא נהייתה פמניסטית, קצת פחות מוצלח אבל אין עליה...

טוב כרגע זה נראה כאילו הדברים עובדים במתכונת יום כן יום לא שזה סה"כ מתאים לי.
יום יוצאת לטייל, יום נמרחת בבית. 
אז היום נמרחת בבית, עושה לחברה קליפ מושקע לחתונה, מנחת סליחה על כך שהחלטתי לא להגיע לחתונה.
בגדול יכולתי כמובן לנסוע אבל לא הרגשתי צורך, זו חברה טובה שאני אוהבת מאוד אבל זה היה כל כך לא מתאים עכשיו כזה תקוע באמצע שום מקום שהחלטתי לוותר. אני מנסה לפצות במתנות ועזרה כמה שאפשר...
יש לנו חברה (לשעבר) משותפת שכבר כתבתי פה עליה, זאת שהבריזה לנו בשנייה האחרונה בפעם האחרונה שביקרתי בארץ ואז הבריזה ממסיבת הרווקות ואז הסתבר שהיא בכלל בהריון שהיא החליטה להחריש (זכותה כמובן אבל...)...
ונורא כעסתי כי מה הסיפור אנחנו בקשר קרוב כבר המון שנים אני עושה מעל ומעבר בשבילה והיא מחרישה? כי מה?
אני אעשה לה עין? אני רוצה להזיק לה? מה?
בכל מקרה מאז לא דיברנו בכלל היא נעלמה לחלוטין אבל ממש לחלוטין.
עכשיו החברה המשותפת שלנו רצתה להזמין אותה לחתונה ומה מסתבר, שהיא ילדה לפני חודש וחצי
ולא סיפרה לנו בכלל...
מבחינתי הבנתי שזה הסוף של מערכת היחסים שלנו, אם היא לא סומכת עלי שאני אשמח בשבילה
אז אני לא רואה מה משותף לנו.
אני שונאת להפרד מחברים, עם חלק זה קורה באופן טבעי כי פשוט לא בקשר ועם חלק באופן ממש מוזר...
טוב היא בחורה מאוד מוזרה ולא ציפיתי ליותר מדי אבל הרגשתי שהשקעתי בה (בכייף מכל הלב) והמעט שביקשתי היה שפשוט תהיה חברה.
אני משתדלת מאוד להשקיע בחברים והקרובים שלי אני עושה את זה באמת מכל הלב כי אני אוהבת אותם, אני מטפחת
את הקשר ועושה כל שביכולתי כדי להיות בשבילם ולעזור במה שאפשר והיא הפתיעה אותי...
בכל מקרה, הקליפ כמעט מוכן ואני מחפשת עיסוקים אז דיברתי עם החברה האיטלקיה שלי שמזמן לא נפגשנו איתה
כי הייתי לא הכי במצב רוח לאחרונה וגם כי קשה לנו לדבר.
אנחנו מדברות בגרמנית קלוקלת וזה די מציק ומעייף אבל אני מאוד אוהבת אותה היא מתייחסת כמוני לחברים וברגע שמישהו נכנס לה ללב היא תעשה הכל ואני מאוד אוהבת את התכונה הזו שלה (ושלי :)).
בכל מקרה היא גם מתחתנת בקרוב והצעתי את עזרתי ושמחתי שהיא קיבלה, זה יעסיק אותי.
לפני כמה שבועות היה על הפרק עניין הטנדם עם איזו בחורה ואיכשהו זה לא הסתדר ודחינו ודחינו ואז יום אחד היא כתבה לי סמס וראיתי אבל לא עניתי ואז הסתבר שנזכרתי בזה איזה חודש אחרי כי הסמס אצלי חבוי כזה במכשיר אני משתמשת בעיקר בווטסאפ.
בכל מקרה, כתבתי לי כעבור כמעט חודש... היא לא ענתה בינתיים... צודקת...
הבעל עוד בארץ, היום הייתה לנו שיחה מוזרה.
התקשרתי בסקייפ והוא עבד, לא היה לו יותר מדי לספר אז זה היה קצת משעמם והרגשתי שלא בא לו
לדבר איתי כל כך. נראה לי שהוא לא בנוי לקשר מרחוק, Should keep it in mind...
חלמתי על האקס שלי לפני יומיים, נראה לי זה היה קשור לזה ששכחתי מה זה סקס בזמן האחרון כי היה לי
מחזור שארך איזה 10 ימים ואיכשהו זה הפך לחודש כמעט בלי!
חלמתי שאנחנו נפרדים, ז"א נפגשים כדי להיפרד, שנינו יודעים שהגיע הזמן ועל שנינו זה מקובל וזו מין פרידה
מתוקה כזאת, לא כואבת אלא בהסכמה ויש מין תחושת געגוע קטן אבל הכל בטוב.
זה היה כאילו הבנתי עם עצמי שהכל בנינו בסדר, שחררתי, הרשתי לעצמי לשחרר אותו בטוב,
בלי תחושות אשמה, בהסכמה משותפת שהגיע הזמן שזה מספיק, התעוררתי בהרגשה טוב ועקצוץ של געגוע.

נכון היום יום אפור ודכאוני וזה די והותר כדי שאשב במיטה ואבכה אז נכון שזה לא יום שהוא טוב לאינדיקציה של המצב.
אבל בכל זאת...

בבוקר דיברתי עם הבעלול, הוא נמצא בארץ לרגל כנס מדענים שהוא אפילו הרצה בו.
זו הפעם הראשונה שהוא חוזר לארץ עם תוצאות אמיתיות וסיכויים ממשיים להתחיל לחפש עבודה.
הוא סיפר שכולם ממש פרגנו (ברורררר עברנו על ההרצאה שלו מיליון םעמים אפילו אני כבר מכירה את הנושא בע"פ),
אמרו שהוא לא נלחץ ודיבר יםה ומעניין וכו'...
הוא התעניין בקשר לעבודה ואחד החברה אמר שיעביר לו את כל תיק העבודות שלו כדי שיוכל לקבל תמונה מלאה של איך מגישים מועמדויות ומה מצופה ממנו, זו ממש מתנה! איזה כייף שיש אנשים כאלו!
האמת.. שכשיש לי אפשרות והתאפשר לי לא פעם שימשתי כחברה כזו לכמה וכמה, אולי יש קארמה ;)
בכל מקרה, הוא נשמע מעודד מאוד והוא מקווה שתוך חצי שנה אפשר יהיה לזוז הביתה.
אחרי סיפור הדוור זה דווקא משמח אותי. הבנתי סופית שזה לא המקום שלנו ושכנראה שחו"ל זה טוב לתקופה כדי להתאזן אבל אין כמו בבית אחרי הכל החרא שלך פחות מסריח או שלפחות יותר ברור.. הכל מוכר ויש חוקים ברורים אין את הצורך ללמוד הכל מאפס ולחטוף כאפות כל פעם מחדש. הדוור היה הכאפה שלי.
נכון שהיה שם הרבה חוסר הבנה ופערים ואני באמת חושבת שהיה פער עצום בין מה שהוא אמר למה שאני הבנתי
אבל אתמול כששוב ושוב ושוב חשבתי על זה הבנתי שאולי גם אני הייתי לא בסדר ושהוא אולי לא רגיל "להתנהגות חצופה" לא שהרגשתי שממש התחצפתי אבל אם להסתמך על סרטים בתרבות של החברה השחרים יש גבולות מאוד ברורים של עשה ואל תעשה ומשהו שמתפרש כחוצפה עלול להביא מהר מאוד את הסעיף, מזל שהוא לא דקר אותי לפחות (יותר מדי סרטים...).
זה כל כך מצחיק שכל מה שבאמת רציתי היה לעשות את הדברים נכון, להוכיח לו שאני בסדר לרצות אותו, את הפאקינג דוור! כאילו מה יש לי למי איכפת???
אני משלמת לו כסף והוא יתחיל לשים אותי במקום ולצעוק עלי? מה נסגר???
יש לי תחושה שיש שימוש לרעה של החברה בפשעי העבר לבניית מערכת יחסים של פחד ובושה בהווה (קצת מזכיר את השימוש בשואה) בכל מקרה כאילו אם הלבנים התייחסו אלינו פעם רע עכשיו אסור להם להגיד מילה לא במקום כי זו הפליה.. טוב ככה לפחות זה הרגיש.

אז היום שוחחנו עם הבעלול והבנתי כמה דברים (טוב זו לא הארה פתאומית כי דיברנו על זה בטיפול אבל זה האיר דברים אחרים). אולי אני לא באמת האדם האופטימי והשמח שאני חושבת שאני? או האדם שאני מציגה?
אולי אני רק מתייגת את עצמי ככה כי ככה אני יותר lovable?  ככה אני מרצה יותר אנשים וגורמת להם לתת לי יותר חיזוקים ואישורים אולי?
מי אני בכלל?
בטיפול אני מבינה שאני כל היום עסוקה בלשפוט, לבקר ולהלקות את עצמי,
במה יגידו ומה יחשבו ולהתאים את עצמי,
בלפחד מתגובות לא צפויות ומחוסר וודאות, 
בחוסר ביטחון מטורף למרות האמונה החזקה שאני כן מסוגלת,
בלהתכונן למלחמה דימיונית בשיפוטיות של אנשים שלא באמת קיימת ולהסתתר תחת הסוואת
   שיפוטיות וביקורתיות שלי כלפי עצמי שאני נותנת לה פנים חדשות ע"י הלבשתה על אנשים מוכרים,
בלהיות בחרדת כישלון שאני משכנעת את עצמי שהוא בלתי נמנע ואז בכל הכוח מנסה למנוע אותו
   ולהוכיח משהו למישהו,  
בלהתבייש מכישלון לא קיים ובמחיקת כל הישג במחי יד והצהרת חוסר החשיבות שלו,
בלהתמרח באובססיות שונות ומשונות בדיאלוגים פנימיים עם אנשים מומצאים שכועסים, נעלבים, מצפים, מתאכזבים,
בלרעוד בפחד וברתיעה מהתחלת דברים חדשים שכל הזמן נראה לי שהם גדולים עלי ושאם אכשל
  אאכזב כל כך הרבה אנשים,
בלרוץ אחרי חיזוקים, ליטופים, אישורים שאני עושה טוב, שאני עושה נכון, כאילו אין שום ערך לדברים 
  אם זה לא נאמר ע"י אדם מבחוץ,
בלחיות בפחד בכוננות פגיעה, בהישרדות...
מאיפה כל זה הגיע, איך זה פתאום הכל עלה?
כמו איזו ניאגרה או אסלה שהחליטה שדי לה להיות יפה ונקייה וכל החרא פשוט צף לו החוצה ושוחה עכשיו בנחת במקלחת הנקייה. 
האסלה הזו הייתה בטוחה שהיא אופטימית ושמחה בחלקה, קלה ויכולה ללמד אחרים ועכשיו היא עומדת שם אחרי שהיא רק הבינה שהיא לא מבינה כלום ושהכל מסביב בעצם, חרא?
שהיא כל הזמן השקיע בלהעלים את החרא, להדחיק אותו ולדחוף אותו לצינורות, להזרים לשם מים נקיים ולנקות מבפנים רק שלא יצוף.
ופתאום, פתאום זה הכל שם, רואים ומריחים את זה והיא כבר לעולם לא מה שהיא הייתה,
מי היא הייתה בכלל ומי היא עכשיו?