"יום הולדת שמח, נרי!" נריה הקטן חייך באושר אל מול משפחתו. שלושת אחיו פיזזו סביבו, שולחים חיוכים לכל עבר בעוד אחותם הגדולה נוזפת בהם. הוריו עמדו מולו, מחזיקים מצלמה ועוגה. העוגה הונחה על השולחן בעוד המצלמה תקתקה שוב ושוב, מנסה לעקוב אחרי חמשת הילדים בו בעת.

הנרות שהונחו על הפלסטלינה, מאחר שאחותו הגדולה של נריה לא יכלה לסבול את חוסר ההיגיינה שבלהניח נרות על עוגה, הודלקו באחת. חמשת הילדים צפו בערגה על הנרות. כל אחד מהם רצה לנשוף לפחות על נר אחד.

משאלה זה דבר קסום, האמין כל אחד מהם, גם הגדולים שכבר מזמן לא האמינו בפיות. חמישה נרות, חמישה ילדים שחיכו לאות שיאפשר להם להסתער.

"קדימה, נריה, הבע משאלה," התלתלים הזהובים של נריה נכרכו על אצבעותיו בשעה שהוא חשב על המשאלה המושלמת בעיניים עצומות. הוא לא היה בטוח מה הוא רוצה יותר. את המשחק שהוא ראה אצל אורי או את הספר שהגננת קראה להם היום בבוקר. ואז הוא שמע את אחיו צועקים זה על זה, והוצף רגש חמים. הלוואי שתמיד תהיה לי משפחה כזאת, הוא איחל לעצמו ונשף על הנרות.

אף אחד לא טרח להגיד לו שהוא נושף על נרות כבויים.

-

קצר מאוד, לא מפורט... אני יודעת. ואם יש לכם כוח\זמן\רצון, תוכלו להגיד לי איזה קטע יותר טוב, זה או הקודם?