כשטלי יושבת על הספה המטולאת ומביטה בתמונה הישנה של אמא, נדמה לה שהיא זזה. נדמה לה שהיא מרימה את ידיה וששפתיה נפשקות בחיוך רחב אל ביתה.

כשטלי מסתכלת שוב בתמונה, הגבעולים הירוקים שעליהם אמא יושבת זזים ומתנועעים בקצב הרוח. כשטלי מתבוננת בתמונה, היא מסוגלת לשמוע את אמא שצועקת לעברה שתשוב, קולה מנסה להתגבר על שריקת הרוח.

אם אני נכנס הביתה כשטלי מסתכלת בתמונה של אמא, כנראה שלא אזכה למענה. כנראה שאצטרך להכין לעצמי את האוכל, ושאצטרך להיעזר בגוגל הישן והטוב להכנת שיעורי הבית.

כשאני מתבונן בתמונה של אמא, אני רואה אישה שידיה מונחות על בטנה העגולה, וששפתיה סגורות. אני לא מרגיש רוח.

כשטלי שומעת את הרוח, היא יכולה לבקש ממני להביא לה סוודר. אני מביא לה, ומדליק את המזגן. אני רושם לטלי על פתק שלא תשכח לכבות את המזגן, ושתחזיר את הסוודר לארון של בגדי החורף, ויוצא לבחוץ. שרב. אין אפילו טיפת רוח. ברגעים כאלו, אני מתאכזב מהעובדה שרק טלי יכולה לשקוע ככה בדמיון של עצמה.