היא אף פעם לא מספיקה לראות את הגשם הראשון.

היא תמיד מתעוררת ורואה טיפות מטפטפות מול החלון, אבל כשהיא מסתכלת למעלה היא מבינה שהן בכלל מהסוכה העקומה של השכנים שהחליטו לא לפרק אותה עד סוכות התשע"ז.

הם רשמו את זה בחוזה השכירות, וגם לה הייתה יכולת לבקש משהו דומה, אבל היא לא רצתה כלום אז הבעל בית מחק את הסעיף הזה בטיפקס ושיכפל מחדש כי השכפולים בעבודה שלו בחינם והטיפקס לא.

בדרך כלל היא שומעת בחדשות כמה מומחים מדברים על הרוגע והשטויות שהגשם הראשון מביא איתו והיא כמעט מתפתה להישאר ערה כדי לראות, אבל אז הסוכה של השכנים מעליה מרעישה שוב מחמישה ילדים על סולם והיא חוזרת לשתות.

בערך שבוע לפני שהם נפרדו לגמרי, כי הם כבר שנה היו בערך פרודים, הוא אמר לה שהגשם מפכח שיכורים. אז היא יושבת על המדרגות השבורות בכניסה לבניין שלבעל בית לא אכפת מהן, הבקבוק מצד ימין או שמאל, היא כבר לא מבחינה, ומחכה שהגשם ישטוף אותה. אחרי כמה דקות היא חושבת שחבל על הכסף שהשקיעה בבקבוק והיא עולה חזרה הביתה. עוד כמה דקות עוברות והיא חוזרת לקחת את הבקבוק ששכחה למטה.

הילדים של השכנים מלמעלה צועקים שיורד גשם, אבל כשהיא פוקחת את העיניים כבר עבר יום שלם והחזאית אומרת שאחרי הגשם הראשון של אתמול אנחנו מוצפים שוב, אז היא נאנחת ומתהפכת לצד השני. היא לא בודקת אם יש שיחות, כי היחידים שמתקשרים אליה הם אלו מקבר רחל, והדבר היחיד שיותר פתטי מהעובדה שהם היחידים, היא העובדה שלפעמים היא חוזרת אליהם.

בזמן האחרון יש לי חשק לכתוב על דראקו מאלפוי בתור חצי ויולה או לפחות לעשות משהו עם עצמי