חצי מדינה תחת טילים. אבל מתברר שלממשלה זה לא באמת מזיז, כי מי אלו הדרומים העלובים שכבר למדו לחיות תחת הטילים לעומת התל אביבים המסכנים שחס וחלילה ישמעו אזעקה.
כמה מכעיס לשמוע שביבי, ראש הממשלה המתחשב שלנו, אומר שהוא לא מוכן ששני מליון אנשים שחיים בגוש דן ובת"א יהיו חשופים לטילים. אה וואלה? ואנחנו מה? אזרחים סוג ב'?
לא זכור לי שיש כאן שתי מדינות.
על הטילים אני אפילו לא הולכת לדבר, הלחץ הזה ששוב מתחיל להצטבר, הכעס, החוסר אונים.
חלמתי לפני כמה ימים שאני בהלוויה של אחד הידידים שלי שמשרת בגבעתי. ואחרי גיוס המילואים היום הייתי צריכה לעשות סבב בין החברים כדי לראות לשלומו של מי אצטרך להתפלל אם תתחיל פעולה קרקעית.
לפני רקטה חלפה מעל ראשו של בן דוד שלי, ולמזל כולנו הוא חלפה מעליו והתפוצצה כמה מטרים ממנו.
לפני יומיים חברה שלי נסעה ברכב שלה והייתה אזעקה, החלטה של רגע היא החליטה להמשיך לסוע והטיל פגע בדיוק במקום שבו הרכב שלה היה לפני דקה.
נמאס לעשות סבב טלפונים אחרי כול ירי לב"ש. נמאס מהחרדות של אמא שלי שלא מצליחה להשיג אותי כשאני בעיר הסמוכה וקווי הטלפון נופלים.
פשוט נמאס מהשגרה ההזויה הזאת שאנחנו חיים בה.
מישהו מוכן להתעורר?
- ואני באמת כבר לא רוצה להזכיר את הטירוף הזה של החטיפות והערבים הבני זונות האלה שמתנפלים על רכבים-
אתמול בלילה חזרתי מאימון זומבה בסביבות עשר וחצי בלילה. הייתי כול כך עייפה שכבר ב-11 פרשתי לישון. ואז כול הלחץ יצא ומצאתי את עצמי בשתיים לפנות בוקר ערה, רועדת בכול הגוף, עם דפיקות לב חזקות מידי. הייתי צריכה שש כדורי הרגעה כדי להביא את עצמי למצב בו אני חוזרת, כמו כול תושבי הדרום, למצב שבו צמד המילים "יהיה בסדר" ההוא מה שמשאיר אותנו שפויים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Hometown glory