קצת קשה לי להכיל את המבצע הזה.
אני לא יכולה לשים אצבע ולהגיד מה הורג אותי הפעם.
זה לא הפחד מהטילים, כי מהטיל הראשון רצתי כול עוד נפשי בי עוד בגיל תשע. זה גם לא כמויות הטילים, כי טפו טפו טפו רוב הטילים באמת מיורטים על ידי כיפות הברזל.
ולא, זאת גם לא העובדה שהטילים מגיעים עד הצפון. למרות שזה ישמע נורא עכשיו אבל מהצפון פחות אכפת לי, כי אני דרומית. וכי גם אני הייתי בעד שירו לשם כדי שהמדינה סוף סוף תעשה משהו.
אני חושבת שהדבר שהכי הורג אותי הוא המחשבה על פעולה מבצעית. על כול עשרות צווי 8 שיוצאים.
על כול החבר'ה שאני מכירה שיכנסו לעזה במידה ותיהיה פעולה קרקעית.
הדאגה אוכלת אותי יום יום. אני יושבת בבית ומשתגעת.
אתמול נסעתי לב"ש, להתאמן בחדר כושר. כולם קפצו "מה את עושה? לא צריך להיות גיבורים במצב הזה".
זה לא להיות גיבורים. הסיבה היא שאני פשוט רגועה יותר שם. אני רגועה יותר כשאני שומעת את האעזקה ורואה יירוט בשמיים ואני שם, איתם, אני חווה הכול ביחד עם מי שחשוב לי.
אבל כאן, בבית, בחוסר מודעות הזה ובעובדה שהתקשורת לא מדווחת על הכול, אני פשוט נשברת.
אתמול הכול היה בסדר, האזעקה שתפסה אותי בצהריי היום, החרדה של אמא שלי, העובדה שפחדתי להתקלח ושתיהיה אזעקה כי לרוץ לממ"ד עם מגבת זה אדיוטי. הכול היה בסדר...עד המטח בערב.
ששבר אותי איכשהוא.
מטחים לאשכול, לשדרות (ששם המשפחה שלי גרה אבל מרוב ההרגל שזה מה שהולך אצלם 14 שנה אני כבר פחות חוששת לחייהם ויודעת שהם רגילים ויודעים איך להתמודד), גוש דן, תל אביב, אשקלון,אשדוד, ואז זה הופיע. מטח לעבר ב"ש.
וישר יש חשש והפאלפון מתפוצץ מאסמסים והנפש לא שקטה עד שלא כולם בסדר, ואז עוד אעזקה ועוד אחת...
ולא עוזרת העובדה שחברה שלי הייתה עם חבר שלה בנאפיס ופחדתי עליהם אבל הסתמסתי איתה כאילו הכול בסדר, ולא עזרה העובדה שידיד שלי ניסה להצחיק אותי שהכול בסדר ואם יקרה לו משהו הוא יסמס לי , ולא עוזרת העובדה שלחברה שלי, שאני כול כך אוהבת, לקחו את החבר למילואים.
הדאגה שוברת אותי...
רון היחיד שהצליח לאזן אותי אתמול בלילה, הוא הבין שלמרות שאני לא תחת טילים באותו רגע נשברתי.
והוא, למרות שהיה עסוק לרוץ לממ"ד בלי סוף ולסמס לעוד המון אנשים שהכול בסדר...הוא פשוט היה איתי, והרגיע אותי בזמן שהוא זה שסופג טילים , ודיבר והתעצבן שנסעתי אליהם במצב כזה, ולא עזב אותי עד 3 בלילה למרות שהיה צריך לקום לבסיס בחמש וחצי בבוקר.
" תעשי לי טובה, רק תשמרי על עצמך בשבילי. ואני מבטיח שאסמס כול היום בלי הפסקה שלא תדאגי,בסדר?"
בחיי, כמה טוב שהוא חלק מהחיים שלי.
בבקשה אהובים שלי, תשמרו על עצמכם, אני לא יודעת מה יקרה אם אאבד אחד מכם.
התמונה ששברה לי את הלב.
אני בסדר. באמת.
אני הרי דרומית, הולכים עם ראש זקוף ובלי פחד - אנחנו ננצח ואנחנו נהייה בסדר. אנחנו כבר בסדר.
ואיך אומר בבר זגורי?
"לעם עם ביצים לא מרביצים!".
אתמול באוטובוס בדרך הבייתה שמענו ברדיו שהייתה אזעקה בתל אביב. כול האוטובוס מחא כפיים, כולם צעקו מרוב שמחה. ומכול עבר נשמעו צעקות של "מגיע לתל אביבים הבני זונות שיפלו עליהם טילים כול היום".
זה מה שהמדינה הזאת עשתה לנו, הפילוג הנוראי הזה...השנאה הזאת בין אלה שסופגים טילים מידי יום לאלה שצוחקים על המצב ובמקום לשבת בממ"ד מבלים במסיבות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Hometown glory