לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שעידכנתי. זה נראה רחוק כל כך.
מאז קרה יותר מידי, ושום דבר טוב לא צמח מהתקופה האחרונה.
פתאום האזעקות נראות כל כך חסרות שמעות, פתאום אני כבר לא זוכרת מה זה להתעורר לבוקר רגוע או ללכת לישון כשמתחשק לי.
לילות ללא שינה, ימים ארוכים מידי מלאי חרדה. ואזעקות ברקע. שגרת חיינו בשבועיים האחרונים.
התרגלתי לעובדה שאין אצלנו כיפת ברזל וכול מה שעף לכיווננו נופל בסופו של דבר בשטחים פתוחים. (אז מה עם זה נפל בפארק או בבית העלמין, או בחצר אחורית של בניין...'שטח פתוח').
התרגלתי גם לעובדה שאפשר להעורר בבוקר מאזעקה ולא משעון מעורר.
התרגלתי גם לצאת לטייל בחוץ ותמיד לחשוב איפה יש מרחב מוגן.
התרגלתי להפסיק לטייל במקומות שנחשבים 'שטח פתוח'.
התרגלתי לשבת בעיירה הקטנה שלי ולא לצאת לעיר הגדולה, למרות שזה מתסכל.
התרגלתי לסוע לחדר כושר למרות שאמא שלי מפצירה בי לא לעשות את זה, והתרגלתי להתאמן בידיעה שאולי אצטרך לעצור וללכת למקלט.
במוצאי שבת נסעתי לעיר הסמוכה עם חברה, ופעמיים אזעקה תפסה אותי בדרך. אני חושבת שמי שלא נקלע לסיטואציה ההוזיה של - לעמוד באמצע שום מקום במדבר ולשמוע בומים רצחניים - לא יבין את הפחד.
התרגלתי לחיי שגרה תחת טילים, דבר שלא היה חדש אף פעם, אך לדבר אחד לא אצליח להתרגל.
לעובדה שהם שם, הלוחמים שלנו צועדים בגיהנום הזה שנקרא עזה.
לא מצליחה להרים את עצמי מהמיטה כול בוקר מחשש שאראה הודעה בפלאפון עם שמות הרוגים נוספים. לא מצליחה לקלוט שאנשים נהרגים.
לא מצליחה לקלוט שחברים שלי בעזה. הצלקות מעופרת יצוקה עדין לא עברו, והנה חדשות מתווספות.
כול אחד שלא זומן למילואים- זה כמו נס בשבילנו.
וכול יום שעובר עובר בפחד ואימה לחיי החברים שלי.
אתמול התעוררתי ממאות ההודעות שבהן הציפו אותי החבר'ה. שמועות, עידכונים, דיווחים. נגמש של גדוד 13 של גולני עלה על מטען, כולם נהרגו.
גדוד 13, ההיסטריה התחילה כמעט מיד.
דיברתי עם הרבה אנשים במקביל, כולנו מנסים לברר כמה הרוגים, מי נהרג. כולנו מנסים להבין אם הוא היה שם.
ידיד שלי סימס לי בהסטריה בשעות הבוקר המאוחרות, "תבדקי לי מה עם עומר". ואז עניתי באותה הסטריה " אני לא יודעת מה עם עומר! אך אחד לא יודע מה איתו".
והתקשורת לא מפרסמת כלום, ושמועות רצות בלי סוף, וכולם בוכים...
ואז הבנו שאין ברירה, רק לשבת ולחכות ולשמוע אם מישהו יבואו לבית הוריו, להודיע ש...
כשבאתי לעבודה הייתי חיוורת, והסטרית, ואחרי עידכון שגם כוח הנדסה נתקל במחבלים ובתמונה של דדי נלחם שלא יוצאת לי מהראש.
הברמן שלנו ציין שאני נראת "לבנה כמו סיד. את מרגישה טוב?".
צנחתי ליד המנהל שלי על הספות, " כול החברים שלי בעזה", לחשתי והוא הביט בי במבט מעורר רחמים.
כול המשמרת עברה בנשיכת שפתיים, הצצות חטופות לפלאפון, ועמידה מול הטלווזיה, כולנו חיכינו שיכריזו על 13 ההרוגים.
אתמול נתקעתי שלוש פעמים במטחים שהעיפו לעיר. עבדתי עם מאור והוא איכשהוא הצליח להעביר לי את היום הארוך והנוראי הזה.
אחרי המשמרת חברה התקשרה, בדיוק כשהודיעו על האירוע ועל ההרוגים.
" אף אחד לא בא, ואף אחד לא התקשר עד עכשיו", היא לחשה ודמעות של שמחה התחילו לרדת. והכעס הזה על עצמי שאני שמחה שעומר לא בין ההורגים, אבל בעצם מה זה משנה? עדין נהרגו 13 לוחמים, 13 מלאכים.
הלב שלי נשבר על כול אחד שנהרג, זה הדבר הכי כואב שיכול לקרות לנו במבצע הזה, לא הטילים ולא הפחד, אלא ההורגים שלנו.
ימים נוראים, הרבה הרוגים, הרבה כאב. תשמרו על עצמכם ילדים אהובים, תהיו חזקים, כולנו כאן מאחוריכם.
ועם זאת השנאה המבעבעת הזאת לשמאלנים האלה, יימח שמם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Hometown glory