~ Hometown glory ~

 הראשון בספטמבר.

אני חושבת שלא משנה כמה שנים יעברו התאריך הזה תמיד יסמל אצלי משהו חדש, התחלה חדשה, דף חדש.

אני זוכרת שבדיוק לפני שנה נאחזתי בתאריך הזה בכזאת נואשות שזה היה מפחיד. דפדפתי בבלוג וקראתי את כול הפוסטים של אוגוסט של שנה שעברה ופשוט ריחמתי על הבחורה שהייתי אז.

הייתי שבר כלי, כ"כ אבודה וכ"כ כואבת. מכול פוסט ופוסט נשפך המון כאב, ושברון הלב שחוויתי אז השאיר בי הרבה צלקות.

אני זוכרת שבאוגוסט שעבר חזרתי מאישפוז, אחרי שהלב שלי קרס בפעם הרביעית תוך שלושה שבועות, סיפחו אותי לרם 2 ובמקום להיסחב לצבא יכולתי לשבת בבית ולחשוב איפה נכשלתי בחברה, יכולתי לשבת ולחפש אשמים או פאקים בי.
אני זוכרת שהייתי לבד, כול החברות בדיוק התגייסו ואת כול השבוע הייתי מבלה בלבכות בחדר.

אמא שלי לא הייתה בארץ ואני זוכרת שהייתי מתעוררת כול צהריים, פוקחת עניים שהיו נפוחות ושרפו מרוב דמעות, והמחשבה הראשונה שהייתי עולה לי לראש היא ' למה התעוררתי?', באמת ובתמים רציתי למות. רציתי ללכת לישון ולא להתעורר פשוט. אבל הייתי מתעוררת, והייתי חייבת להרים את עצמי מהמיטה ולעשות מטלות בבית.

הדבר השני שהיה מכהה בי אחרי שהייתי קמה בבוקר היה כאב. אני חושבת שבימינו קוראים לזה ' כאב לב', אבל המושג לא מתאר את זה נכון.

זה היה כאב ששרף כול חלק וחלק בגוף שלי, כאב שלא היה מניח אפילו לשנייה. הלב שלי היה דופק בלי סוף ובאמת התקשתי לבצע פעולה פשוטות כמו לתלות כביסה או להתקלח, הייתי צריכה לשבת כול כמה דקות או לשכב כול היום במיטה.

שכחתי איך מחייכים, או איך צוחקים. הכול נראה סתמי. לא ישנתי בלילות בכלל, הייתי כול היום על המון כדורי הרגעה ובלילה הייתי שותה הרבה כדורי אופטלגין.

הייתי אוכלת פעם ביום בערך, וגם זה היה בלילה כשאחת החברות הייתה מוציאה אותי בכוח מהבית ומכריחה אותי לאכול איזה המבורגר בשלוש בלילה בנאפיס. רזיתי כמעט עשר קילו...
הפכתי את היום והלילה, ישנתי עד הערב כול יום, התהלכתי כסהרורית בערב, והלילות היו מוגדשים לבכי.

וכול יום היה אותו דבר.

עד שבסוף אוגוסט החלטתי שדיי. זה לא נכון, לא נכון להציב בן אדם אחר לפניי. לא נכון לגרום לעצמי לסבול. למה שאני אהרוס את הבריאות שלי? למה שאפסיק לחיות? למה שאבכה?

אז נכון...הבחור שכול כך אהבתי נפרד ממני ומצא לעצמו מישהי חדשה. אז מה?

כן, זה כואב. כן זה קשה. זה נורא לקלוט שהוא כול כך חשוב לך אבל את כלל לא חשובה לו.

והיו ימים שהייתי מתפללת שיסמס, שיכתוב משהו. שהינה הלב שלי צודק בזה שהוא אוהב אותו, שהוא יבין שהוא אוהב אותי ויחזור להיות כמו פעם.שכול התקופה האחרונה הייתה סתם נפילה, מעידה קטנה בקשר.

ואז הצבתי לעצמי את הראשון בספטמבר כמטר - היום בו אני אפסיק להתנהג כמו ילדה תלותית מסכנה שנגמרו לה החיים בגלל שחבר שלה ניפרד ממנה. 

ואני אחייה, קודם כול בשביל עצמי. אני אפתח תחביבים, אני אחזור לקשר עם אנשים שהתרחקתי מהם, אני אמצא חברים חדשים, אני אצא, אני אבלה, אני פאקינג בת 18 וכול החיים לפני ועוד חמש שנים מי בכלל יזכור את התקופה המגעילה הזאת?

וזה מה שעשיתי. מהראשון לספטמבר במקום לשבת בבית לבד ולהישבר הקפתי את עצמי באנשים. הכנסתי לעצמי טוב טוב לראש שהוא לא יתקשר, שהוא לא יחזור, ושאני לא צריכה את זה.

למה שיסמס אם כשבכיתי לו בפלאפון והוא ידע כמה הוא פוגע בי וכמה כואב לי, הוא לא טרח אפילו להרגיע אותי, ולהצטער? הוא היה ממשיך לבלות עם חברים, לצאת, להנות, ואני הייתי בבית שבורה ובוכיה ולא היה אכפת לו.

הכרחתי את עצמי לאכול, גם אם לא היה לי תאבון כלל. הכרחתי את עצמי לחייך ולצחוק כשהייתי עם אנשים והכרחתי את עצמי לצאת עם חברים גם אם הדבר היחיד שרציתי היה לשבת ולבכות בבית.

חזרתי לרוץ, מצאתי עיסוקים שפעם אהבתי, במהלך השבוע כשהייתי לבד הייתי קוראת הרבה, רואה סדרות, מדברת עם אנשים ומתכננת תוכניות לסופ"ש.

לאט לאט סידרתי את שעות השינה, והפסקתי לקחת כדורי הרגעה.

ואז זה קרה, בלי ששמתי לב התחלתי לחייך ולצחוק כי רציתי ולא כי הכרחתי את עצמי, נהנתי עם חברים, נהנתי לצאת.

לאט לאט חזרו שעות השינה שלי, והייתי מתעוררת כול בוקר מחדש עם מחשבה על מה אני יעשה היום.

חזרתי לאכול, חזר לי הצבע לפנים, חזרה לי השמחת חיים.

והכאב? הוא עבר לאט לאט, כול יום קצת. הדקות בהם חשבתי עליו הפכו לימים בודדים, הבכי שהיה מידי לילה נראה והיה קורה רק פעם בכמה זמן.

ואז הבנתי שאני חיה. חיה בזכות עצמי ובשביל עצמי. לא חיה בשבילו, לא חיה בשביל שהוא יאהב אותי ואני אותו.

הבנתי שהטעות הכי גדולה בקשר זה להפוך את הבן זוג שלך לכל עולמך. כי כשזה נגמר נשארתי לבד, לבנות עולם שלם מחדש.

וזה היה קשה, מאוד קשה. אבל הצלחתי. כמו שמאות בנות ובנים מצליחים מידי יום ביומו.

עכשיו, שנה אחרי האושר היומיומי שלי לא תלוי במצב הרוח של בן אדם אחד, הרגשות שלי המחשבות שלי, החיים שלי לא תלויים באדם אחד.

הכול תלוי בי. אני רוצה להיות שמחה ומאושרת- אני אהיה, כי מי כבר יכול להרוס לי את מצב הרוח?

אני לא צריכה לחשוב אם הוא יסמס, או יתקשר, אם הוא ירצה לדבר איתי, הכול כ"כ שלו ורגוע ושמח.

עברתי דרך ארוכה כדי להגיע לאושר בזכות עצמי - אבל הבנתי שזה האושר הכי טהור ושווה שיש.

אל תתנו את החיים שלכם בידי בן הזוג שלכם, לצערי אנחנו לא בתוך אגדה וכול קשר יכול להיגמר יום אחד.

השנה בראשון בספטמבר הדאגה העיקרית שלי היא לקחת אישור רפואי לחדר כושר, ולאיך תעבור המשמרת ערב שלי.

שנה אחרי שנגמר הקשר שלי, שנה אחרי שהתמימות שלי התנפצה והבנתי שטעיתי כשחשבתי שמי שאוהב לא יכול לפגוע או לא מתכוון לפגוע, שנה אחרי שהבנתי שאהבה היא לא תמיד טובה, שנה אחרי שהבנתי שמי שבאמת אוהב אותך אף פעם לא יגרום לך לשבת בבית ולבכות בגללו, שנה אחרי שהבנתי שהאושר שלי חייב להיות תלוי רק בי – אני מאושרת.

אז שיהיה ראשון לספטמבר שמח לכולנו, חודש טוב ובגלל שנה טובה מלאה באושר, אהבה, ובעיקר בשמחת חיים.

אוהבת,

לונה.