~ Hometown glory ~

אני רצה הרבה כשרע לי. ורק בשביל הפרוטוקול, רצתי בחמישה ימים מתוך השבוע החולף.

מאז שחזרתי מרוסיה אני כמו בלימבו. עברו 24 שעות מאז שאכלתי לאחרונה, עברו 24 שעות מאז שישנתי לאחרונה, עברו פחות מ24 שעות מאז שרצתי לאחרונה. בשבוע האחרון חיסלתי 2 טבליות של אופטלגין ולפחות 50 כוסות קפה.

שווב חופרת לעצמי בור ללא תחתית, כאילו לא טוב לי כשרגוע. 

אבל על מי אני עובדת בעצם? אני מכורה לבעיות האלה.

" והשתגעתי ממחשבות של אהבה, לא אמרו לי כמה זה מסוכן...." 

ישבתי במרכזית, כולי מזיעה אחרי צהריים בשמש הנוראית הזאת, ואחרי מליון סיבובים בחיפוש אחר עבודה.

ואז פיתאום אני רואה אותו הולך במדים, עם התיק הגדול הזה שלו, שפעם הייתי עוזרת לו לסדר בכול מוצ"ש לפני הבסיס, על הכתפיים.

הוא לא ראה אותי קופאת במקום, אלא המשיך לעבר התחנה שלנו.

הלב שלי איים לצאת החוצה. לא ראיתי את הבן חצי שנה והשיחה האחרונה שלנו הייתה כ"כ קשה ומלווה בהרבה צעקות ובכי מהצד שלי. זה הבן אדם היחיד שאהבתי בחיי,  שניהלתי איתו מערכת יחסים של שנה וחצי והוא לימד אותי הכול, הבן אדם שהיה ללא ספק היה קרוב אליי והכי יקר לי, וגם הבן אדם שריסק אותי כול כך חזק שעד עכשיו אני מרגישה אבודה בגללו.

לקחתי כמה נשימות עמוקות וידעתי שאני חייבת להתמודד עם זה בדרך בוגרת, למרות שהייתי בטוחה שהוא זה שיתעלם ממני.

כשהאוטובוס בה כאילו בכוונה הוא נתקע עם התיק ליד התא מטען ואני עמדתי בתור. הוא קפא כשראה אותי, ואני הראשונה שמלמלה 'היי' חלש וחייכה. הוא חייך חיוך מתוח חזרה מלמל 'מה נישמע?' ונעץ בי מבט.

אחרי שנייה הוא התעשט, חיבק אותי ונתן לי נשיקה בלחי.

עלינו לאוטובוס ודרכנו התפצלנו. הוא התיישב כמה מושבים מאחורי ושמעתי את הקול שלו כמעט כול הנסיעה כשהוא דיבר בפלאפון.

ואז פשוט עשיתי את זה, הסתובבתי אליו ומבטי נתקל בשלו, הוא הרים גבה ושאל 'מה קרה?' ואני חייכתי ואמרתי כלום.

אחרי עוד כמה דקות הוא סימס לי שאבוא לשבת לידו ואני החזרתי לו כמו ילדה קטנה ' תבוא אתה'.

והוא בא. ובדקות הראשונות זה היה נורא מביך ובעיקר שאלנו מה חדש ומה כול אחד עושה, זה הרגיש קצת מאולץ ואז הקרח נשבר וצחקנו ודיברנו. אפילו נזכרנו בכמה דברים מהעבר והתפוצצנו מצחוק.

באמצע השיחה כמעט נפלט לי "סאפ" שזה הכינוי שאני הדבקתי לו ופרצתי בצחוק והתנצלתי.

הוא רק צחק, "את יכולה לקרוא לי איך שבאלך...אף פעם לא מנעתי מימך להשתמש בכינוי הפאדחני הזה".

האמת שאבן ירדה לי מהלב, ובאמת נורא שמחתי לפגוש אותו ולראות שכן הצלחנו לדבר ולא התנהגנו כמו ילדים קטנים. באמת שהתגעגעתי אליו, פשוט לבן אדם שהוא.

אני כבר לא כועסת ולא רוצה להחזיר לו. אולי עדין קצת פגועה, אבל הכי חשוב שאני כבר לא אוהבת אותו, אין לי אליו שוב רגש. היום הבנתי שזה סופי. הרגשות שיחידים שצפו ועלו בי זה נוסטלגיה נחמדה כזאת, וגעגוע למה שהיה פעם.

אז פטפטנו וצחקנו והיה נחמד להתעדכן.

שתינו המשכנו הלאה בחיים -לו יש מישהי חדשה, והוא כבר מזמן לא הבחור שגורם לי לא להירדם בלילה מרוב מחשבות עליו...אנחנו סך הכול שני אנשים שמכירים אחד את השני טוב מידי.

כשחזרתי הביתה הוא סימס לי שהוא שמח לראות אותו ועניתי שגם אני.

"נראלי שאנחנו צריכים לעשות את זה יותר".

כן, גם לי נראה ככה סאפ.