היא רצה במורד הרחוב... עוצרת לפתע. מתנשפת. חוששת להסתכל לאחור.אך, נדמה כי המשפט 'הסקרנות הרגה את החתול' נאמר עלייה והוא זה שגרם לה לסרב למחשבותיה ולהביט מאחורי גבה. באותו הרגע שבו הסתכלה לאחור - פנייה הפכו למבועתות. היא ראתה אותו מתקרב אלייה תוך הליכה שאננה, המשדרת את שחצנותו כפי האומר 'לא תצליחי לחמוק לעולם. לאן שתגיעי- אגיע אחרייך. במסתור שבו תתחבאי- אמצאך, בכל מקום בו תהיי- אהייה גם כן'. היא, תשושה ומותשת מכל הריצה הזו, שנדמתה לה כאין סופית, אזרה את שארית כוחותיה - והמשיכה לנוס ולברוח מפניו. חשבה כי ברגע שתגיע לאיזור הומה אדם, מקום מרכזי, הוא יעלם. היא החליטה שאין לה מה להפסיד ועל אף העובדה כי איננה מבין מאמיניו של ההוא שבשמיים, זה שבפי מאמיניו נקרא בין היתר - 'האל הכל יכול', היא תישא תפילה אליו. היא מלמלה בקול כה נמוך, עד כי נדמה היה לה שלא דיברה כלל, ביקשה בדברייה "עשה שהוא ילך, שיעזבני" וכל זאת בעת ריצתה ובריחתה מפניו. לבסוף, התייאשה, החליטה כי היא איננה מסוגלת לברוח מפניו ובמוקדם או במאוחר יתפוס אותה. היא הסתובבה באיטיות נגד כיוון ריצתה, משמע- אחורנית, פרסה ידייה לפניו, בעת שהתהלך באיטיות ארסית כדי לתפסה. 

ואם עוד יש לכם תהיות - אז ההוא זה הדיכאון. וההיא? ההיא זו כל אחת.