פעם, עד לא מזמן, הייתי בטוחה שליצור חברויות זו משימה פשוטה מאין כמוה. קלי קלות. "מה הבעיה?" הייתי אומרת לאחת מחברותיי שהייתה ביישנית עם אנשים שאיננה מכירה לעומק, "זה נורא פשוט.. מדברים - ומתחברים". כשהייתה שואלת אותי "על מה בדיוק אפשר לדבר? אם עוד לא מכירים?" הייתי אומרת לה- "זה כלל לא משנה, העיקר להיות חיוביים". הקלות הזו, שבלדבר עם אנשים חדשים, בחברותיות, הכל נעלם לי. אפשר לומר שאיבדתי את זה.

אין יותר.נגמר. יכול להיות שמלאי החביבות של אנשים כלפיי אזל? אולי זו אני, שבכלל משדרת 'אל תתקרבו אליי אלא אם תרצו חלילה להידבק בתיסבוך'. בסופו של דבר, הסיבה בכלל לא משנה. הנקודה היא שחברותית תמידית אני כבר לא. מובן שיש בי עדיין 'ניצוצות' של ידידותיות, אך.. ככל שחולף הזמן הם הולכים ואוזלים. זה מעיין מעגל קסמים שכזה. גורם רודף תוצאה הרודפת אחר הגורם. אינני יודעת לשים את האצבע על מה התחיל לפני מה. מהו הגורם ומהי התוצאה. אני רק יודעת שהם, בסך הכל, תחושת הלבד והעצב. שתי התחושות ההן, או אפילו רק אחת מהן, אם תהייה באדם למשך תקופה, ללא ספק תוביל אותו בדרך לא טובה.

תמיד אמרו לי לשדר אופטימיות, כי רק כך אנשים ירצו לשהות בחברתי, להכיר אותי. זה נורא קשה לי, בתור אחת שלא אוהבת להעמיד פנים. זה מרגיז אותי.. בכלל, להתאמץ, בשבילה,בשבילו, בשביל מישהו, כשאני יודעת שהם לא באמת מתאמצים בשבילי.

הבנתי שהתשובה לכך היא... בעצם, אין לי תשובה. לאף אחד אין.

כשאני רואה אנשים, אני מייד שופטת,משווה. אם הם מספיק טובים בשביל שארצה להיות בקרבתם. אם הם מספיק חכמים,נחמדים,יפים פנימית וחיצונית(מצטערת.. כמו רוב האנשים, גם אני מעט רדודה בפן הזה),מצחיקים או סתם אופטימיים שידביקו אותי בשמחת החיים שלהם. 

ולבסוף, כשאני מגלה שהם לא עומדים בציפיות שלי, אני עוברת הלאה. רק חבל שלהלאה הזה לא נראה שיש סוף.

זה מבאס ומרגיז אותי שאין לי מה לקנות בחנויות בגדים. אז נכון, אני אוהבת דברים מאוד מסויימים -
 

מכנסיים : או קצרים מאוד או ארוכים. לא באמצע. לא שלושה רבעים או שבע שמיניות שנראים על הגוף בצורה מגוכחת להפליא. אם אפשר שהמכנסיים יהיו מבד של ג'ינס בבקשה. בלי הרבה כפתורים (ז"א- לכל היותר אחד). אה, אני לא אוהבת מכנסי שק שצריך להיזהר וללבוש איתם חגורה.

חולצות : לא פרחוניות מידי, שנדמה כאילו חזרנו אחורה בזמן לשנות ה-60 העליזות, לא רחבות, לא עם כתפיים כאילו אני ממשפחת אצולה בריטית, לא מנוקדות,מנומרות (כ'כ סבתאי..), לא עם פסים. זה נראה עלי כאילו אני אסירה בבית כלא ששיחררו אותה להעיד במשפט כלשהוא ואחריו מחזירים אותה לכלא רק לעוד 20 שנה 19 שנים, 11 חודשים,23 שעות, 59 דקות. בלי פפיונים. בבקשה!! רק בלי פפיונים! בלי משפטים קיטשיים מידי, לא חולצות מקושקשות מידי. אה ו.. חמודים? התבגרתי. כבר לא בא לי פיות על החולצה.

שמלות : בבקשה לא שמלות שנדמה שהן נקנו באיזשהוא באזר. למען השם, אני לא משלמת הרבה כסף בחנויות בעלות הרבה סניפים כדי שהשמלות יהיו כאלו נוראיות. מה בסך הכל רציתי? את המקסי הזו? מה לעשות שאתם עילגים ומנסים למכור שמלות שאורך הבד שלהן מגיע עד הרגליים. של החברה שעל ידי.
נעליים : נו נו, אי אפשר לעד להשתמש בתירוץ של 'חמוד'לה יש לך כף רגל של בנות בגילאיי 11, אנחנו מוכרים ממידה 36? תחזרי עוד שנה-שנתיים', אני כבר מידה 36. כמה חבל שזה לקח יותר משנתיים. לא חשוב. למה עדיין אי אפשר למצוא נעלי עקב ליציאות? נמאס לי מההוויאנס. 

באמת מאכזב, שבאים עם כסף, זמן ונכונות ומאוד קשה למצוא בגדים. ושלא תאשימו את הסטנדרטים שלי. 

מישהו מכיר רשת אופנה כזו?!?

מצטערת מראש על זה שבמרווחים כה קצרים אני כותבת עוד ועוד פוסטים.. אבל באמת שעכשיו אני כועסת. אחרי שדיפדפתי בדף הבית של ישרא בלוג והצצתי לפוסטים החמים ראיתי את הפוסט הבא - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=804484&blogcode=13352812

בהתחלה חשבתי פשוט להגיב לכותבת בבלוג שלה אך לאחר שראיתי שכתבו לה כ'כ הרבה תגובות שאני מניחה שהיא לא טרחה לקרוא את חלקן וגם לא להגיב להן מן הסתם, חשבתי שמן הראוי להכריח אותה לקרוא פה, אצלי, את כל מה שיש לי לומר. והרבה.

נתחיל מזה שאני לא באה לשפוט אותה כבנאדם. כל אחד עושה טעויות, אומר שטויות, קורה...

כשהיא כותבת ומדגישה את העובדה שאנורקסיה זו איננה מחלה אלא רצון לקבל תשומת לב, או בלשונה 'צומי', זה פשוט מחפיר בעיניי- אחת התגובות שראיתי שכתבו לה והיא לא טרחה אפילו לענות לה היא שעצם העובדה שמאות אם לא אלפי רופאים,פסיכיאטרים ומאבחנים שונים קבעו כי אנורקסיה זו מחלה, כנראה שזו מחלה. העובדות שציינה הנערה שגויות מן היסוד שאני אפילו לא אתיימר לנסות ולתקנן. פשוט - כל העובדות שכתבה - טעות אחת ענקית!!!!!!  אולי בעצם צריך לומר את זה אחת ולתמיד- אנורקסיה זו מחלה שגם בנים וגם בנות חולים בה, המחלה לא מגיעה בהכרח בתקופת הנערות, היא יכולה להגיע עוד לפני כן ואף אחרי כן. היא לא 'נוצרת' הופסה "יש מאיין" , זה לא כי האדם קרא פוסט שתומך בנושא ופתאום החליט לנסות בעצמו. זה מגיע עוד הרבה לפני כן... אפילו אם הוא מודע לזה רק בדיעבד. אפילו אם הוא לא התכוון לכך מלכתחילה. זה פשוט קורה.

היא צדקה כשאמרה שהיא נתקלת בהמון בלוגים של בנות שעוסקים בנושא ומדברים עליו בחיוב וסובבים סביב הנושא כמעט לגמריי, כשטענה עוד ש-"באמת שזה הדבר הכי אנוכי וסוציומתי שאתן יכולות לעשות" זה פשוט גרם לי לכעוס. לא בצורה מטורפת של רצון לקחת נייר ופשוט לקרוע אותו בפראות, בלי להגזים , כן? אבל זה באמת מכעיס שלמרות שלמחלת האנורקסיה ישנה מודעות גדולה הרבה יותר כיום מבעבר ידוע כי הלוקים במחלה עושים זאת דווקא בתחושה שהם מתחשבים כך באחרים. ש-'להם ישאר עוד'. 

בנוסף יכול להיות שהנערות ההן, שאת רוטנת עליהן ועל הפוסטים שלהן בפוסט , כותבות זאת בשביל תשומת לב, זעקה, סוו וואט? מה זה עניינך? לא מתאים לך- אל תקראי שם.

אז זו ה-פסקה הכי מקוממת שנכתבה שם - "והכי מעצבן אותי זה שאנשים מתייחסים לזה כאילו זו באמת מחלה! זה הורג אותי! >< כי זו לא באמת מחלה, היום כל ילדה בת 11 כאילו מתחילה דיאטה, זה לא אנורקסיה, זה סתם צומי. ואני לא מבינה למה צריך לרחם עליהן כל כך, בזמן שהן מרעיבות את עצמן או מקיאות את מה שאכלו, יש ילד בערב הסעודית שמגישים לו אוכל מגעיל של ערבים! XD"

נתחיל דווקא מהסוף- למה הגזענות, למה?! ערבים הם אנשים כמוני. כמוך. איך את יודעת שהאוכל שלהם מגעיל? או שאת מתארת לעצמך שכל מה שאת לא מכירה ולא נחשפת אליו מוכרח להיות שלילי ורע. ד-י לגזענות!!

נמשיך בזה ששוב את מתעקשת לכופף ולשנות את העובדות. וגם מכלילה הכללות. מצטערת לאכזב אותך. אבל זה לא נכון. ולעניות דעתי ילדות בנות 11 שלכאורה , על פי דברייך , מתחילות דיאטה, לא טוענות שהן יוצרות לעצמן אנורקסיה. - ותתקני אותי אם אני טועה, כי אולי אני באמת טועה וכל דברייך אמת - מישהו ביקש שתרחמי? מישהו בכלל דרש ממך משהו? תכירי בעובדה הקיימת ותקווי בשבילן שיחלימו.

חשבת על העובדה שזה לא כי משעמם לבנות האלו (וכמה חבל שאת מדברת בלשון נקבה כי ישנם גם גברים שחולים במחלה כפי שציינתי). לא חושבת שהגיוני שכ'כ הרבה התחילו לא לאכול כי הם רצו רחמים ותשומת לב. עובדה שיש כ'כ הרבה חולים שלא פותחים בלוג. את פשוט לא מכירה אותם, כי אין להם בלוג. לא נשמע לך הגיוני?! 

חה חה חה, כ'כ שטותי מה שטענת כאן כרגע (ובאמת שאני שוקלת מילים כדי לא להעליב) , מה לגבי אתאיסטיות/ים שמלכתחילה לא האמינו באלוהים? אין כזו אופציה לטענתך, מה?! אגב, דעי שרוב האנורקסיות אם לא כולן לא רוצות שידעו בכלל.

וכאן אתן לך את ההזדמנות להגיב.

עריכה- מסכימים עם הפוסט? אשמח אם תמליצו :)