היא רצה במורד הרחוב... עוצרת לפתע. מתנשפת. חוששת להסתכל לאחור.אך, נדמה כי המשפט 'הסקרנות הרגה את החתול' נאמר עלייה והוא זה שגרם לה לסרב למחשבותיה ולהביט מאחורי גבה. באותו הרגע שבו הסתכלה לאחור - פנייה הפכו למבועתות. היא ראתה אותו מתקרב אלייה תוך הליכה שאננה, המשדרת את שחצנותו כפי האומר 'לא תצליחי לחמוק לעולם. לאן שתגיעי- אגיע אחרייך. במסתור שבו תתחבאי- אמצאך, בכל מקום בו תהיי- אהייה גם כן'. היא, תשושה ומותשת מכל הריצה הזו, שנדמתה לה כאין סופית, אזרה את שארית כוחותיה - והמשיכה לנוס ולברוח מפניו. חשבה כי ברגע שתגיע לאיזור הומה אדם, מקום מרכזי, הוא יעלם. היא החליטה שאין לה מה להפסיד ועל אף העובדה כי איננה מבין מאמיניו של ההוא שבשמיים, זה שבפי מאמיניו נקרא בין היתר - 'האל הכל יכול', היא תישא תפילה אליו. היא מלמלה בקול כה נמוך, עד כי נדמה היה לה שלא דיברה כלל, ביקשה בדברייה "עשה שהוא ילך, שיעזבני" וכל זאת בעת ריצתה ובריחתה מפניו. לבסוף, התייאשה, החליטה כי היא איננה מסוגלת לברוח מפניו ובמוקדם או במאוחר יתפוס אותה. היא הסתובבה באיטיות נגד כיוון ריצתה, משמע- אחורנית, פרסה ידייה לפניו, בעת שהתהלך באיטיות ארסית כדי לתפסה. 

ואם עוד יש לכם תהיות - אז ההוא זה הדיכאון. וההיא? ההיא זו כל אחת.

מצטערת מראש על זה שבמרווחים כה קצרים אני כותבת עוד ועוד פוסטים.. אבל באמת שעכשיו אני כועסת. אחרי שדיפדפתי בדף הבית של ישרא בלוג והצצתי לפוסטים החמים ראיתי את הפוסט הבא - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=804484&blogcode=13352812

בהתחלה חשבתי פשוט להגיב לכותבת בבלוג שלה אך לאחר שראיתי שכתבו לה כ'כ הרבה תגובות שאני מניחה שהיא לא טרחה לקרוא את חלקן וגם לא להגיב להן מן הסתם, חשבתי שמן הראוי להכריח אותה לקרוא פה, אצלי, את כל מה שיש לי לומר. והרבה.

נתחיל מזה שאני לא באה לשפוט אותה כבנאדם. כל אחד עושה טעויות, אומר שטויות, קורה...

כשהיא כותבת ומדגישה את העובדה שאנורקסיה זו איננה מחלה אלא רצון לקבל תשומת לב, או בלשונה 'צומי', זה פשוט מחפיר בעיניי- אחת התגובות שראיתי שכתבו לה והיא לא טרחה אפילו לענות לה היא שעצם העובדה שמאות אם לא אלפי רופאים,פסיכיאטרים ומאבחנים שונים קבעו כי אנורקסיה זו מחלה, כנראה שזו מחלה. העובדות שציינה הנערה שגויות מן היסוד שאני אפילו לא אתיימר לנסות ולתקנן. פשוט - כל העובדות שכתבה - טעות אחת ענקית!!!!!!  אולי בעצם צריך לומר את זה אחת ולתמיד- אנורקסיה זו מחלה שגם בנים וגם בנות חולים בה, המחלה לא מגיעה בהכרח בתקופת הנערות, היא יכולה להגיע עוד לפני כן ואף אחרי כן. היא לא 'נוצרת' הופסה "יש מאיין" , זה לא כי האדם קרא פוסט שתומך בנושא ופתאום החליט לנסות בעצמו. זה מגיע עוד הרבה לפני כן... אפילו אם הוא מודע לזה רק בדיעבד. אפילו אם הוא לא התכוון לכך מלכתחילה. זה פשוט קורה.

היא צדקה כשאמרה שהיא נתקלת בהמון בלוגים של בנות שעוסקים בנושא ומדברים עליו בחיוב וסובבים סביב הנושא כמעט לגמריי, כשטענה עוד ש-"באמת שזה הדבר הכי אנוכי וסוציומתי שאתן יכולות לעשות" זה פשוט גרם לי לכעוס. לא בצורה מטורפת של רצון לקחת נייר ופשוט לקרוע אותו בפראות, בלי להגזים , כן? אבל זה באמת מכעיס שלמרות שלמחלת האנורקסיה ישנה מודעות גדולה הרבה יותר כיום מבעבר ידוע כי הלוקים במחלה עושים זאת דווקא בתחושה שהם מתחשבים כך באחרים. ש-'להם ישאר עוד'. 

בנוסף יכול להיות שהנערות ההן, שאת רוטנת עליהן ועל הפוסטים שלהן בפוסט , כותבות זאת בשביל תשומת לב, זעקה, סוו וואט? מה זה עניינך? לא מתאים לך- אל תקראי שם.

אז זו ה-פסקה הכי מקוממת שנכתבה שם - "והכי מעצבן אותי זה שאנשים מתייחסים לזה כאילו זו באמת מחלה! זה הורג אותי! >< כי זו לא באמת מחלה, היום כל ילדה בת 11 כאילו מתחילה דיאטה, זה לא אנורקסיה, זה סתם צומי. ואני לא מבינה למה צריך לרחם עליהן כל כך, בזמן שהן מרעיבות את עצמן או מקיאות את מה שאכלו, יש ילד בערב הסעודית שמגישים לו אוכל מגעיל של ערבים! XD"

נתחיל דווקא מהסוף- למה הגזענות, למה?! ערבים הם אנשים כמוני. כמוך. איך את יודעת שהאוכל שלהם מגעיל? או שאת מתארת לעצמך שכל מה שאת לא מכירה ולא נחשפת אליו מוכרח להיות שלילי ורע. ד-י לגזענות!!

נמשיך בזה ששוב את מתעקשת לכופף ולשנות את העובדות. וגם מכלילה הכללות. מצטערת לאכזב אותך. אבל זה לא נכון. ולעניות דעתי ילדות בנות 11 שלכאורה , על פי דברייך , מתחילות דיאטה, לא טוענות שהן יוצרות לעצמן אנורקסיה. - ותתקני אותי אם אני טועה, כי אולי אני באמת טועה וכל דברייך אמת - מישהו ביקש שתרחמי? מישהו בכלל דרש ממך משהו? תכירי בעובדה הקיימת ותקווי בשבילן שיחלימו.

חשבת על העובדה שזה לא כי משעמם לבנות האלו (וכמה חבל שאת מדברת בלשון נקבה כי ישנם גם גברים שחולים במחלה כפי שציינתי). לא חושבת שהגיוני שכ'כ הרבה התחילו לא לאכול כי הם רצו רחמים ותשומת לב. עובדה שיש כ'כ הרבה חולים שלא פותחים בלוג. את פשוט לא מכירה אותם, כי אין להם בלוג. לא נשמע לך הגיוני?! 

חה חה חה, כ'כ שטותי מה שטענת כאן כרגע (ובאמת שאני שוקלת מילים כדי לא להעליב) , מה לגבי אתאיסטיות/ים שמלכתחילה לא האמינו באלוהים? אין כזו אופציה לטענתך, מה?! אגב, דעי שרוב האנורקסיות אם לא כולן לא רוצות שידעו בכלל.

וכאן אתן לך את ההזדמנות להגיב.

עריכה- מסכימים עם הפוסט? אשמח אם תמליצו :)

שיחה שלי עם אמא,מאתמול:

אני- "אמא, יש כזו מחלה, בשם פטופטובוסוס?"

אמא- "איזה?!"

אני- "נו.. פטופטובוסוס"

אמא- "אני יודעת שיש מחלה בשם אוסטופורוזיס..."

אני- "לא אמא!"

אמא- "יש גם אחת בשם פסוריאזיס.. את יודעת,"

אני (קוטעת אותה)- "אמא, ל-א!"

אמא- "אז מה הסממנים שלה את אומרת?"

אני- "כשמישהו נוסע ברכב ורוצה ללחוץ על הלחצן באוטובוס של העצור בתחנה הקרובה אליו".

וואלה, באמת שזו אחת הפעמים הבודדות שאני זוכרת שיחות שלי...

בימים האחרונים אני מתעוררת בבוקר וזוכרת את החלומות שלי. הם ללא ספק מוזרים. חלקם אפילו בלתי אפשריים (לא במובן של זקנה שהצמיחה קרניים ואז חללית באה לקחת אותה, אלא... פשוט אין אפשרות שאהייה בסיטואציה כזו עם מי שחלמתי). לעיתים קרה לי, כשהייתי צריכה לקום בבוקר לבית ספר, אמא שלי הייתה מעירה אותי על ידי צלצול טלפון... קרו כבר כמה מקרים שבהם היא התקשרה אליי , ופשוט השיחה הזו שולבה לי איכשהוא בחלום. משהו הזוי. לפעמים אני בכלל מדמיינת את עצמי במצב מסויים כשאני עוד ערה ומתאמצת לחלום עליו בזמן השינה, (אז כמה חבל שאני לא מצליחה לעשות 'פריז' לכל העולם מלבדי למשך שלושה ימים ובהם לקחת את כל הסחורה במידה שלי מכל רשתות האופנה ובנוסף לקחת מארנקים של עוברי אורח שטרות).

על מה את/ה היית רוצה לחלום?